בחירה חופשית, יתרון הגודל והאליטיזם המוסווה

מידי שנה אנו נקלעים לסכסוכים מקומיים בהם הורים מבקשים מראש העיר לממן להם את היכולת לחנך את ילדיהם במוסדות תיכוניים הנמצאים מחוץ לרשות המקומית, או דורשים ממנו להקים עבורם מוסד חדש בעל גוון מיוחד.

ננסה לעשות סדר בין כמה וכמה שיקולים שמתנגשים כאן ונציע מספר זויות על מנת לבחון את המציאות לאורם.

יתרון הגודל: מבחינה כלכלית, מוסד גדול יכול לתת מענה מגוון ומתאים לכל סוגי המשפחות. אם כל קבוצה מקימה לעצמה בי"ס משלה, הרי שיהיה בי"ס עם חוג חסידות, בי"ס עם חוג אומנות ובי"ס עם חוג מדעים. ואולם, אם יתאחדו כל הקבוצות יחדיו הן יוכלו מבחינה כלכלית לאפשר לעצמן גם את כל החוגים הנ"ל, וגם חוגים נוספים. ככל שמוסד גדול יותר הוא יעיל יותר כלכלית, וניתן להציע בו פעילות תורנית, חינוכית ולימודית רחבה ועשירה יותר.

אינטרס הרשות המקומית: לרשות המקומית יש חובה לדאוג לכלל התלמידים הנמצאים ברשותה. על כן, אם האוכלוסיה הדתית היא גדולה, הרי שיהיה ניתן לאפשר כמה סוגי בתי ספר, כמו תיכון דתי וישיבה תיכונית אשר יתנו מענה למגוון החפצים בחינוך דתי. אם האוכלוסייה הדתית קטנה, הרי שהרשות תבקש למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר שיאפשר לכמה שיותר תלמידים ללמוד בתחומה. אם האוכלוסייה הדתית קטנה מאוד, הרי שלרשות לא שווה כלכלית להחזיק מוסד לימודי וטוב יותר שהתלמידים יצאו למוסדות חוץ. בכל מקרה, רשות שאינה משמשת כרגולטור ומתיישרת לפי גחמה של כל הורה פרטי, תביא למיטוט כלל מערכת החינוך הדתית בעיר. רשות מקומית בעלת אחריות לעולם לא תצליח לספק את רצון כולם.

הבדלים חינוכיים בין בתי ספר– לעיתים ההבדלים הם אמיתיים: לא ניתן להשוות בין ישיבה תיכונית לבנים לבין מקיף דתי מעורב לבנים ובנות. אלה שני מוסדות שונים עם כיוון חינוכי אחר המתאים לילדים שונים. ואולם, במקרים רבים, אין שום הבדל אמיתי והתעקשות ההורים אינה אלה מיותרת. לעיתים רבות, כשמשווים בין אולפנה אחת לאולפנא אחרת, ההבדלים זניחים, ומקורם בשוני בין תתי גוונים, מיתוג אחר, תפיסות סובייקטיביות של הורים ובעליות וירידות זמניות של המוסד. ובכלל: מנהל בעל כריזמה שעושה רושם מצויין בערב הכרות להורים, אינו מעיד דבר על העבודה החינוכית היומיומית של המוסד.

אליטיזם ומרקם חברתי– במקרים רבים, הרצון לתפיסה חינוכית אחרת אינו אלא מסווה לבעיה חברתית. ההורים אינם חפצים בתוכנית לימודים מסויימת, אלא חפצים בעיקר להחליט עם מי בנם לא ילמד. האליטיזם יוסווה בדר"כ מאחורי תפיסות דתיות, ואולי אף בטיעונים חברתיים: טיעון כמו "אני שולח את ילדי למקום אחר כדי שיכיר ילדים מערים אחרות", עלול להסוות את חוסר רצונו של ההורה שבנו ילמד עם ילדי שכניו.

כיתה "תורנית"/"מדעית"/"תיכונית" בתוך בית הספר- פתיחת כיתה ייחודית בתוך בית הספר עשוייה לתת מענה לתלמידים מסוימים בעיר ובכך למנוע את הפיצולים העתידיים.  אם הדבר נעשה באחריות, תוך הקפדה על מסלולים פתוחים לכולם, איזון חברתי, משאבים שווים וצוות שמקרין יחס דומה לכולם, הרי שזהו פתרון ראוי. ואולם, לעיתים רבות זהו פתרון היוצר בעיות חברתיות, מסמן ילדים לשווא כפחות דתיים ואף עלול להביא לפגיעה בהנהגת המוסד ולכרסום באופיו. אם הדבר לא נעשה בזהירות ובאמונה של הצוות החינוכי, עדיף שלא יעשה.

בחירה חופשית של הורים– במערכת החינוך בימינו נעשה מאמץ רב על מנת לאפשר להורים את היכולת לבחור את המוסדות בהם ילמדו הילדים. הבעיה מתחילה כשהבחירה פוגעת ביתרון הגודל או במרקם החברתי. לכן, במקומות רבים נעשית הבחנה בין דרישה אישית ונקודתית של הורה, לבין דרישה קבוצתית של הורים שהתארגנו יחדיו. כשהורה יחיד מבקש החרגה, קל יותר ל"שחרר" אותו לעשות כרצונו ולשלם על כך בעצמו. ואולם, כשקבוצה מתוך העיר דורשת משהו, קשה יותר להתמודד עם בקשתה.

אם נחזור למציאות, הרי שסוגיות אלה אינן חדשות והן מאפיינות את כלל המגזרים בחברה הישראלית. בחברה הדתית הן עולות חדשות לבקרים והורים שגרים למשל בגבעת אולגה, בקצרין, בגבעת שמואל או בקרית ארבע ודאי יוכלו לספר על פולמוסי האולפנות שבתחומם. אם להורה פרטי יש עדיפות נקודתית, קל לבקש אותה לבנו באופן אישי ומשרד החינוך ומועצות מקומיות מסוגלות במקרים רבים להתגמש. אך אם הדבר מתחיל לקבל אופי של התארגנות רחבה, שלא יופתע אם הרשות המקומית אינה יכולה להיענות לבקשתו. הרשות המקומית חייבת למנוע יצירת פערים חברתיים, עליה לדאוג לכלל תלמידי המקום ולקיומם השוטף של המוסדות בתחומה. יתרה מכך, אם הרשות תאפשר לכל הורה למצוא את הגוון הדתי שלו, הרי שכל החינוך הדתי יתפרק והאוכלוסייה הדתית תמצא עצמה ללא מענה כלל.

טענת החופש להורים היא טענה מוצדקת ביסודה, אך במקרים רבים מאוד היא צבועה ומסתירה מאחוריה רצון להיבדלות והתעקשות על תתי גוונים מאוד מסויימים. כהורים, עלינו לחזק את מי שמכיר את המרכיבים שלעיל ורואה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי הרחב ביותר. לעיתים, ראיית הכלל או להיפך-הראייה מצומצמת, יכולה לבא מההורים, מהמועצה המקומית ולעיתים אפילו מהמפקח. תפקידו של ראש עיר או מפקח הוא להמשיך לקבל החלטות נכונות גם בשעה שקבוצות חסרות הבנה רחבה, עלולות להכפיש אותו לשווא בשער בת רבים. תפקידנו לנתח כל מקרה לגופו ולא להיגרר אחר סיסמאות.

=======

הכותב הוא מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'