בעוד כל מי ששמע על המקרה בו נשכח הילד אליה וינגוט ז"ל במכוניתו של אביו באשדוד ולאחר מספר שעות מצא את מותו, הזדעזע והביע הזדהות עם תחושת הכאב של האב, פעילת השמאל החרדית, צביה גרינפלד, פרסמה מאמר באתר 'הארץ' ובו היא מותחת ביקורת על כך שהאב נתפס כקורבן בעוד הילד הקטן הוא זה ששילם בחייו

לדבריה: "המוסכמה החברתית המציבה את האב בעמדת הסובל, ולא הגורם לסבל, מקוממת ביותר. מי ששילם בחייו באופן טרגי היה הפעוט חסר האונים, ולא האב שמיהר לחזור הביתה כדי "לקחת את התפילין" ולנמנם לו קצת, אחרי ש"עזר לאשתו לפזר את הילדים במוסדות החינוך". אסור לשכוח שהאב — שהתעורר, לפי המדווח, רק כעבור שלוש שעות ונזכר בחלחלה שהפעוט עדיין במכונית — אינו הקורבן אלא הורה שמעל בתפקידו, ועכשיו הוא מנסה לשכנע, בעזרתם הפעילה של חברי הכנסת, שמשום שלא היה לו במכוניתו מתקן שיתריע מפני הסכנה אירעה לו תקלה נוראה שיכולה היתה לקרות גם לנו".

גרינפלד לא מהססת להפנות אצבע מאשימה כלפי האב: "קשה שלא לקרוא אליו: לא אדוני! אתה האבא. הבעיה אצלך. אל תגלגל אחריות על מישהו אחר. מי ששוכחים את ילדיהם, ומניחים להם למות בייסורים במכונית, הם אנשים המנותקים מחובתם האנושית הבסיסית ביותר, ולא הורים אומללים שאהבו את ילדיהם יותר מכל ועכשיו לבם מתפוצץ מכאב על האובדן. לשווא ינסו גורמים שונים להקל על מצפונם בטענה המחפירה שאלוהים כנראה רצה כך, או שהדבר יכול לקרות לכל אחד. זה לא יכול לקרות לכל אחד, ואסור שזה יקרה".

"ייתכן מאוד שרבים מבני האדם אינם ראויים כלל לגדל ילדים", ממשיכה גרינפלד בנחרצות. "אי אפשר לסמוך עליהם שיגנו על הפעוטות וידאגו לשלומם ולטיפוחם. זה כנראה המצב בחברות רבות, שכן אין דבר קל יותר מלהביא ילדים לעולם, ואז להתעלם מחובת הדאגה הבלתי מותנית כלפיהם. בצד המאמץ האדיר, הנמשך אלפי שנה, לחנך בני אדם שלא ירצחו זה את זה, הפרויקט הגדול ביותר של הציוויליזציה האנושית הוא כנראה המאמץ ללמד אנשים לקבל אחריות אישית, לפחות על משפחתם, ובמיוחד על ילדיהם הרכים, חסרי האונים. שימוש באמצעים טכנולוגיים יכול לסייע, אבל כדי להפנים באמת הכרה מוסרית זו אין מנוס כנראה מלהעמיד לדין הורים שכשלו. רק תביעה בלתי מתפשרת תצליח אולי להרתיע, ולהטמיע בלב כולנו את תחושת האחריות המתבקשת".

לסיום, נראה שגרינפלד בכל זאת לא מצליחה להתעלם מתחושות האב: "ודאי שההורים האומללים שילדם מת במכונית היו עושים בדיעבד הכל כדי למנוע את הזוועה. ודאי שלבם נשבר. רגעים של היסח הדעת יש כנראה לכולנו — אבל אסון נורא שכזה אסור שיתרחש. אי אפשר לקבל אותו כחלק ממציאות שפויה, שאת כלליה צריך לארגן ובתוכה ניתן לחיות. שהרי אין המדובר כאן בכוח עליון או בגורמים שמעבר לשליטתם של ההורים — אלא בהזנחה קטלנית מצדם. לא ראוי לכן לפטור אותם מאשמה".