היום התפרסם מאמר על אודות "עזרא לנדרובר", שהטריד בחורי ישיבה לפני עשרים שנה.

לגופו של עניין, לא נותר לי אלא לקוות שיתפשו את הנבל וימצו עימו את הדין, אבל בשולי העניין, במאמר הובעה ביקורת נגד הישיבות התיכוניות, שבמקום לתמוך בבחורים הנפגעים ולתת להם טיפול פסיכולוגי, הם פשוט השתיקו את הנושא והעיפו מהישיבה את הבחורים המדוברים.

הביקורת הזאת איננה מוצדקת. כל בחור שהבריז מהישיבה ויצא לטייל עם "עזרא לנדרובר", ידע היטב שהוא מפר את חוקי הישיבה.

באיזו זכות הוא דורש עכשיו שהישיבה תסייע לו להתגבר על הנזקים שהוא עשה? זה ממש כמו האיש שרצח את הוריו ומבקש רחמים כי הוא יתום.

אמנם, אכן היה יכול להיות יפה ונאצל מצד הישיבה לסייע לבחור למרות שהוא האשם בעניין. אבל הדבר היה דומה לסיפור הידוע על כך שבחלם בנו בית חולים מתחת לגשר.

האתגר האמיתי שעומד בפני הישיבה במקרים כאלה, הוא לא כיצד לטפל במי שנפגע, אלא כיצד לגרום לכך שבחורים נוספים לא ייפגעו. זה הדבר החשוב, ועל כך יש לתת את הדגש. הדרך לעשות זאת היא לחדד את הכללים, ולהבהיר שהדין ימוצה עם כל מי שיעזוב את הישיבה וייסע עם "עזרא לנדרובר".

אז נכון, אפשר היה לעשות זאת גם בדרך אחרת: לספר בראש כל חוצות ובפירוט רב שראובן ושמעון נסעו עם "עזרא לנדרובר" והוא עשה להם כך וכך. זה ירתיע בחורים אחרים, וגם ייתר את הצורך להעיף מהישיבה את ראובן ושמעון. ממילא הם כבר לא יעזו להראות את פניהם בישיבה.

טוב עשתה הישיבה שחסכה את זה מהם. (חוץ מזה שזה היה עלול להכניס רעיונות לראשם של כל מיני בחורים בישיבה. ובמקביל – גם היה הופך את ההרפתקה עם "עזרא לנדרובר" למשהו עם הרבה יותר אדרנלין).

אז הישיבה בחרה בדרך שהיא בחרה, מתוך אמונה בכך שבסופו של דבר הדרך הזאת תצמצם במידה ניכרת את אחוז הנזקים בעתיד, יותר מכל דרך אחרת. זה היה שיקול הדעת של אנשי הישיבה, והוא שיקול דעת הגיוני מאד.

=======

הכותב הוא סטודנט לתואר שלישי. בעבר מדריך בישיבה תיכונית