אחרי שנתיים בשבי חמאס ברצועת עזה, שורד השבי איתן מור מספר לראשונה על רגעי החטיפה, על הרעב הכבד במנהרה, ועל שירי חנוכה בשבי חמאס.
בראיון לעיתון 'מקור ראשון', סיפר מור: "ראינו הרבה עזתים מגיעים בקבוצות, עם סכינים. 'בלתי מעורבים' שהחליטו להתערב. התחבאנו שם. היו אנשים שרצו לחזור לכיוון המסיבה, אמרתי להם שלא יעשו את זה. ראינו משם שריפות, שמענו ירי. אמרתי לרום ברסלבסקי, שנחטף גם הוא, שראיתי גופות של בנות שאני רוצה לפנות. חלק כבר היו חצי לבושות ואני לא יודע מה עוד יעשו איתן".
"הלכנו שנינו והתחלנו לסחוב את שירה איילון ז"ל. ביקשתי מעוד שניים שיבואו לעזור ושמנו אותה באיזו גומחה. ואז באנו לקחת מישהי נוספת, שעברה אלימות קשה, אבל לא הספקנו. שלחתי הודעה לאליקים (אליקים ליבמן ז"ל) 'איפה אתה'. הוא ענה שהוא באוהל עם הפצועים. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו. אמרתי לרום שאני הולך לחפש אותו. חזרתי חזרה לשטח המסיבה והוא בא איתי. אמרתי לו שאם אנחנו רואים מחבלים, אנחנו רצים הכי מהר שאפשר".
"בדרך אנחנו רואים אנשים גוססים ונופלים, ואי אפשר לעזור להם. אי אפשר לעשות כלום. פתאום מגיעים לכיוונינו שלושה מחבלים עם וסטים, צועקים לנו בערבית לעצור. הם היו במרחק של 30 מטר. התחלנו לרוץ, והאמת שאין לי מושג איך נשארתי בחיים. הם ירו עלינו, והכדורים שרקו לי ליד הראש. ראינו טרקטורונים של אבטחה, ורום שאל אם נתניע. אמרתי לו שלא נספיק, שעדיף להמשיך לרוץ. הצלחנו להימלט מהם, אבל אחר כך תפסו אותנו 'בלתי מעורבים'.
"את רום תפסו חמישה אנשים והורידו אותו לרצפה, אותי תפסו שניים. אחד עזב והמשיך לרום, את השני הצלחתי לדחוף. נתתי לו בוקס והמשכתי לרוץ. היה באדמה שקע קטן עם שיחים, קפצתי לשם. אבל אז תפסו אותי שמונה בלתי מעורבים, חלק מהם ילדים, אולי בכיתה ג'. היו להם סכינים, מסורים, פטישים. וכולם יחד מפוצצים אותי מכות, עם כל מה שיש להם. הצמידו אליי סכין, הייתי בטוח שאני הולך למות עכשיו. ואז הגדול מביניהם אומר לי באנגלית 'או שתמות עכשיו או שתבוא איתנו לעזה'. אמרתי 'לעזה'".
על הרעב בשבי: "אתה אומר לעצמך 'תחשוב על המשפחה' אבל המוח שלך חושב רק על אוכל. אתה מנסה לחשוב על סבתא, אבל איכשהו המחשבות נודדות לקציצות שהיא מכינה. איזה טעם יש להן. ולמרות כל זאת, הקפדנו מדי ערב לומר תודה. תודה על מה שהיה באותו יום. תודה שהפיתה שקיבלנו הייתה בלי חול. תודה על הפינג'אן שנתנו לנו. למרות שחרא ואני רעב, למרות שירדתי 15 קילו, אומרים כל יום תודה על מה שיש. כי חושבים על המשפחות השכולות ועל הפצועים. תודה שאנחנו שלמים בגופנו, אולי לא במשקלנו, אבל עדיין בחיים".
על התקופה בשבי: "בהתחלה הייתי יותר אופטימי. עם הזמן הבנתי שחמאס לא מוותרים, וגם הממשלה לא מוותרת. הבנתי שהדבר הכי טוב, שיכול להקל עליי, הוא פשוט להשלים עם זה שאני אמות בעזה. אמות או אחזור אחרי הרבה שנים. ההשלמה הזו עזרה לי לחיות את הרגע. זה, ולומר תודה בכל ערב על זה שנשארתי עוד יום בחיים. שכחתי כבר מהארץ. הייתי חושב לפעמים על ההורים, על המשפחה, על נזי הכלבה, על החברים, אבל זה היה כמו בחלום רחוק מאוד".