הרב איתי אליצור מאשים את הרב צבי טאו בכניעה לגלותיות, באותה הבנה הישרדותית של היהודי הגלותי, שכל פעם בורח מפני הפריץ התורן. דא עקא, הרב אליצור אולי שכח, אולי התעלם, מהעובדה כי הפריץ התורן הינו המדינה היהודית. או יותר נכון, עם ישראל. לפחות בחלקו.

דווקא ההכרה הבסיסית הזו היא שמבדילה כרחוק מזרח ממערב בין ההבנה הגלותית לבין ההבנה הגאולית.

ההבנה הגאולית מתחילה מהכרה בסיסית בכך שהיעוד הרוחני של התורה הינו דווקא לאומי. הגיבור המרכזי של התנ"ך הוא העם. התורה מכוונת את העם. המצוות, כפי שהסביר הגר"א במקומות רבים, הינן לאומיות – ואילו האדם הפרטי נדרש לתמרן בדרכי עבודת ה' לפי אישיותו, כפי שהעצימה החסידות. ובאמת, עיקרון זה אין בו כל חידוש.

לכן, דווקא מי שצופה את גאולת עמנו כאירוע קוסמי מכונן עבור האנושות כולה, ובמילים אחרות, אורו של משיח – דווקא הוא זה שאינו מסיח מדעתו את הלך הרוח של הכלל. הוא המזכיר כי מאחורי מאבקי הגאולה של העם על ארצו עומדת המגמה של הכוונת העם בכללותו אל עבר גאולתו, שהיא גאולת עולמים. זו היא הגאוליות.

ולהיפך. מי שמביט על התהליכים הלאומיים שמתחוללים לפנינו כתהליכים בין-קבוצתיים בין קבוצות אידיאולוגיות אחרות הוא זה המביט בעין הגלות על היגלותה של הגאולה. מי שמוכן להסתכל על יהודים כאל דמות הפריץ התורן הוא הוא המנותק מההוייה הגאולית.
הנה כי כן, חידד לנו הרב אליצור כי דווקא הרב טאו הוא הוא צופה הישועה הבלתי נלאה, ואילו המשיחים-שלעצמם הינם משיחי גלות.
כל זאת, תוך המשך קלקול החורבן "שלא חרבה ירושלים, אלא מפני שהשוו בה קטן לגדול". ודו"ק.