שבוע לפני הבחירות נפתלי בנט שלף את 'נשק יום הדין', התרכז, הסדיר נשימה, כיוון אל המטרה ואז… ירה לעצמו ברגל.

צודק נפתלי במה שהוא מזהיר את כולנו מאסון נוראי הרובץ לפתחנו, ברור שהוא צודק כשהוא מצביע על זה שיש דברים שמולם כל דבר מתגמד ומקבל פרופורציות מחודשות, אבל המסקנה אליה הוא מגיע רחוקה מאוד מזו שאנו מגיעים אליה.

בשנים האחרונות קשה מאוד לעלות "בהר ה'" ולקום "במקום קודשו", קשה מאוד להחזיק בארץ ולעמוד מול כל הלחצים המאורגנים מבית ומחוץ. בעינינו ראינו איך גדולי המיישבים הפכו להיות גדולי המחריבים, איך בני החלוצים האידיאליסטים, אלו שדיברו בערגה על 'ארץ ישראל השלמה' ו'שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן', קרסו תחת הלחצים והיו נכונים לוותר על הכול. במציאות הפוליטית שלנו כיום ישנם רבים, שאפילו בניה בירושלים בירתנו, כבר לא מסוגלים להצדיק.

"כל המפלגות כבר נשברו ומוכנות להקים מדינה פלסטינית", כותב מנהיג 'הבית היהודי' ומבקש שנניח בצד עיסוקים שוליים וניתן לו מנדטים וכוח, אבל מדוע דווקא עליו עוד אפשר לסמוך, הוא לא כותב.

לפני כמאה שנים כתב הרב קוק, ודבריו עוד מהדהדים באוויר העולם ומחכים למי שישים אותם על לב: "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, עומדת להיות נהפכת למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל…", ואם היא תגבר, "אז אין די באר גודל האסון" (אגרת קמ"ד).

מלמדנו הרב, שהאהבה לארץ ולאומה והיכולת להחזיק בה חזק גם כשהרוח הלאומית חדלה מלנשב בקרב חלקים גדולים מעמנו, איננה תוצאה רק של אמירות נחרצות וברורות בדבר זכותנו עליה, היא איננה תלויה בשאלה כמה פעמים נחזור ונאמר בקול גדול ש'יותר לא נוותר על סנטימטר של אדמה'. ביחסים שלנו עם ארץ הקודש ישנה הדדיות – ושאלת הצלחתנו במלחמה שאנחנו נלחמים עליה תמיד תהיה תלויה בעד כמה אנחנו רחוקים מהמצב של "ותקיא הארץ את יושביה… ולא תקיא הארץ אתכם" (ויקרא י"ח).

כשבאים לעסוק בשאלה – "את מי אשלח ומי ילך לנו", מי יהיה עבורנו שליח נאמן לשמירה על ארצנו, צריך לרדת לעומק, לברר טוב טוב, בירורים אמתיים, לא רגשיים "מתוך תחושת דחיפות", מהם הקריטריונים לעמידה בכל הלחצים. ככל שהנאמנות שלנו לדבר ה', זה שבתורה, בחז"ל, בדברי הראשונים והאחרונים, תגדל, תגדל לעומתה גם היכולת שלנו להיאבק ולנצח בכל מה שעוד תזמן לנו המציאות. באותה מידה, אם היחסים בינינו לבין התורה יישארו רק ברמה הערטילאית המופשטת, אם נדבר על 'ערכי התורה' אבל נהיה חסרים כל שייכות לכל קוץ ויוד שכתובים בספר שולחן ערוך, אם ביד אחת ננופף בתנ"ך כשנבוא לדבר בדבר זכותנו על הארץ, וביד השנייה נשפיל אותו ולא נהיה נאמנים לכל מה שכתוב בו, לא רק שלא נגייס מתוכנו כוחות לעמוד במאבק, אלא שהארץ עצמה כבר לא תהיה שותפה איתנו.

רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשכולם שמחים בהצהרת בלפור, כותב הרב קוק מילים קשות ביחס לתנועה הציונית: "הדו פנימיות (פרצופיות), להגיד בקול ובכתב מעבר מזה שאנו רק לאומיים אנחנו ואין לנו בכלל עניין קדוש ואלוקי, ומעבר מזה, כשנצרכים לדבר עם הגויים, שעז ממלכה בידם, ורגש של כבוד לקודש ה' והאורה האלוקית שבתנ"ך היא חוטר גאוותם, שם מתהפכים למקדישי הבייבל (התנ"ך), ועד כמה תוכל צביעות כזאת להיות קיימת ולא תתגלה בכל מערומיה" (אגרת תתק"ה).

בימים המעטים שנשארו עד הבחירות, יתחרו ביניהם ראשי מפלגות הימין מי מהם נאמן יותר לשלמות הארץ. "כולם אהובים…כולם גיבורים", אנחנו מאמינים שכולם מדברים בכנות ואמיתיות, אנחנו רק רוצים לשאול מי מהם מבין ש"סיפורי הר המור" ו"השאלה אם אני מתייעץ עם רבנים (ביחס לחקיקה דתית) או לא" הם לא עניין שולי ביחס למאבק על הארץ, אלא הם אלו שיאפשרו לנו לנצח אותו. אנחנו רוצים לדעת שמי שאנו שמים את הפתק עבורו הוא אחד "אשר לא נשא לשווא נפשי", שלא משתמש בדבר ה' ובהבטחתו לעמו כ"קרדום לחפור בו", אלא הולך לעמוד בתוקף על זה ש"דבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם" ושהזהות היהודית של מדינתנו תהיה הסוגיה שבראש מעייניו. שייכותנו ואחיזתנו בארץ איננה מתחילה מהכזית מוח שלנו, אלא היא דבר אחד, חשוב ומרכזי, שהוא חלק מתורה גדולה ואלוקית: תורה שמתחילה בבראשית, עוברת דרך פרשיות המשכן והלכות טומאה וטהרה, נלחמת בתועבות שבעבודה זרה וגילוי עריות ומסתיימת רגע לפני הכניסה לארץ וכיבושה עלי ידי יהושע, שהוא "נער לא ימיש מתוך האוהל".

"בה' בטחתי שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קודשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה… והיה ה' עימנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים" (אגרת קמ"ד).

==

דוד וכטל הוא תושב עלי ועוסק בחינוך.