מוצאי ל"ג בעומר הוא חג פרטי שלי. אז אני מגלח את זקן האבלות שלי והופך להיות דוקר פחות לאשתי וילדי. אני גם מפסיק לעורר תהיות בקרב כל מי שסביבי ביחס למנהג הזה ולקפדנות הזו, שלא מאפיינת אותי ברבים ממנהגי ישראל.

לפני כעשור החלטתי שמדובר במנהג שראוי לשמר, כסוג של חיסון מפני משיחיות. גדלתי והדרכתי בתנועת בני עקיבא על סיפור התלמידים שנהרגו במגיפה, כפי שנכתב במסכת יבמות, "משום שלא נהגו כבוד זה בזה". פה חשדתי. ומהר מאוד הבנתי שהסיפור הוא כנראה כיסוי למוות אחר, אולי פחות חינוכי וגם פחות מתאים לאזכור בתלמוד שנכתב תחת שליטה האימפריה הרומית: מותם של תלמידי רבי עקיבא בשדה קרב מרד בר כוכבא.

המהלך התלמודי מעביר את שדה הקרב לזירת המידות וזה יפה בעיני. אבל, יש באמת ההיסטורית לקח משלה. את הסיפור החינוכי למדתי בתנועת הנוער שבה גדלתי והתחנכתי, בני עקיבא. התנועה מסבירה כך את שמה, מפי מייסדה, יחיאל אליאש (ותודה לרב קובי וייס שהסב את תשומת ליבי לכך):

"רבי עקיבא סימל בעינינו יותר מכל שם אחר את רעיון התורה ועבודה. הוא היה גם פועל, גם רועה צאן, גם לוחם לאומי וגם תלמיד חכם, והשקיע את עצמו בדל”ת אמותיה של תורה והלכה. רבי עקיבא ראה בכל אדם – אדם, וזו הייתה גם תפיסתנו: לא להרחיק אלא לקרב. אנו תלמידיו של רבי עקיבא – אנו רבי עקיבא”.

כל כך יפה. רבי עקיבא של "חביב אדם שנברא בצלם" ושל "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה", נותן את שמו לתנועת נוער ציונית דתית. וחניכיה הופכים להיות בניו ובנותיו הרוחניים. רבי עקיבא שרואה בכל אדם- אדם, אבל גם, רבי עקיבא הלוחם. רבי עקיבא שתמך בשמעון בן כוסבא (בר כוכבא) והכריז עליו כ"מלך המשיח". רבי עקיבא שעמד בדעתו זו במחלוקת ישירה מול רבי יוחנן בן תורתא (ויש ויכוח היסטורי האם כנגד רוב חכמי ישראל באותה תקופה) שאמר: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". רבי עקיבא שהיה ממנהיגי המרד שסתם את הגולל על ההתיישבות היהודית המסיבית (גם אחרי חורבן בית שני) בארץ ישראל.

הניצחון של צבא בר כוכבא על חיל המצב הרומאי הביא לריבונות יהודית קצרצרה, המונצחת בל"ג בעומר הציוני. המסורת הזו "שכחה" את החורבן האדיר שהביא המרד ואת התמוטטות הריבונות היהודית למשך קרוב לאלפיים שנים. למולו ניצבת מסורת של מאות שנים של חגיגת הילולות לרבי שמעון בר יוחאי ולמודל לימוד תורה שהעמיד.

כשאני נמצא בפליטות כפויה כבר שמונה חודשים קשה שלא לחשוב על הלקחים הקשים יותר של המרד שנחגג בל"ג בעומר באופן עממי וקל דעת. האחראים וגם האשמים הם שוכני עפר עתיקים ובכל זאת, החגיגה במקום שייצר חורבן מעוררת תמיהות. האם היה נבון למרוד נגד האימפריה הרומית? להתעלם מהעולם כולו ומכוחו? כיצד תמכו חלק מחכמי ישראל במרידה? מדוע רבי עקיבא הצנוע ואוהב האדם נכנס בלהט עיוור וקיצוני למערכה והקריב בה את כל תלמידיו? האם ראוי המרד להיקרא על תחילתו המצליחה וההירואית או על סופו הטרגי וההרסני? וכיצד ההתנגשות בין הסיפור הציוני והחרדי של ל"ג בעומר משקפים מחלוקת עומק בחברה הישראלית? ואולי האמת ההיסטורית אינה חשובה ורק הצורך הלאומי משנה? אולי ראוי להסתכל רק על החלק הראשון של המרד ועל רוח המרד בכלל ולהתעלם מתוצאותיו המחרידות?

השנה אין חופשה בל"ג בעומר, כתוצאה מהסכמים חדשים בין ארגוני המורים והאוצר. אבל, אין גם למידה של ל"ג בעומר על לקחיו האמיתיים והעמוקים, כפי שיכלה להיות בהזדמנות חגיגית זו. לחגוג את ל"ג בעומר בלי להתייחס לחורבן שהביא מרד בר כוכבא הוא טמינת הראש עמוק בגחלים. להבדיל כל ההבדלות שתרצו, ייתכן מאוד שתנועת חמאס תחגוג את יום הטבח הנורא בשבעה באוקטובר כניצחון במשך שנים קדימה, כאשר היא הביאה לחורבן אדיר לעזה ולעם הפלסטיני.

המהלך שעשתה תנועת בני עקיבא מרבי עקיבא אוהב האדם לרבי עקיבא המוליך את עמו לתבוסה היסטורית בשם משיחיות קנאית, יכול גם לעורר שאלות לימינו. כאשר אני רואה את חלק מחברי בציונות הדתית נסחפים לאמונה כי אלוהים עובד אצלנו וזו העת לאוורר חלומות על גבולות הארץ המובטחת הגדולה, בלי להתבלבל מהעובדות, בלי להיזכר בכבוד האדם שנברא בצלם באשר הוא, אני משתכנע שהגיע הזמן לחזק את שורשי האהבה והכבוד לכל אדם שנברא בצלם שעל בסיסם קיבלה תנועת הנוער הדתית המובילה, את שמה. על חשבון רבי עקיבא הלוחם. על חשבון חגיגות הניצחון המעוותות של ל"ג בעומר.

ייתכן מאוד שלימוד התורה ההיסטורית הזו הוא הוא הלימוד שראוי שיעמוד גם בלב מי שחוגג את ערך לימוד התורה ביום בו מסתיימים מנהגי האבלות של ספירת העומר. ובכך נוכל לציין ל"ג בעומר משותף ומלמד פי כמה וכמה. אני מאמין.