בגיליון הקרוב של 'אסיף', שנתון איגוד ישיבות הסדר, יתפרסם מאמר מעמיק ויסודי של הרב שי הירש, בנושא 'הגותו הציונית דתית של הרב מרדכי אליהו'. הנה חלק מתוך המאמר המלא. 

הקדמה

'אביהם של ישראל', כך כונה מו"ר הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, בסדרת ספרים פופולארית שיצאה לזכרו לאחר פטירתו. הרב אליהו, היה מגדולי הדור בנגלה ומבחירי הפוסקים, ויחד עם זאת היה גם ראש המקובלים ו'ממארי דרזין' אשר סיפורי המופת שמספרים אודותיו, הולמים את ענקי הדורות הקודמים. הרב היה מקובל על כל החוגים והפלגים השונים, והלווייתו הייתה פסיפס מרתק של 'כלל ישראל'.

כבר בחייו של הרב התנהל מעין 'ויכוח' – לעיתים סמוי ולעיתים גלוי – על טיב השקפתו של הרב: האם הוא גדול 'חרדי' המקרב את ציבור חובשי 'הכיפות הסרוגות', או מנהיג תורני-ציוני שמפאת גדולתו וחסידותו מקובל גם על החוגים החרדיים? אולם בעוד שכל צד טען 'הרב שייך אלינו', הרב בחר תמיד לשמור על "מדיניות העמימות", שאפיינה את התכונה הכלל-ישראלית שלו.

ברור אפוא כי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, היה 'כלל ישראלי' ובשל כך היה נעלה מעל השתייכות סקטוריאלית כזו או אחרת. כל הווייתו אמרה אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל, ואשר-על-כן לא יכול היה להשתייך ל"גוון" ציבורי מסוים. יחד עם זאת ברור, שככל תלמיד-חכם, גם הוא אחז בהשקפת עולם ברורה ומסודרת ביחס לתקופה ולמשמעותה.

ואכן, בנו וממשיך-דרכו של הרב, הרב שמואל אליהו, אינו מתלבט באשר לזהותו של אביו. לדבריו, אביו היה "גם חרדי וגם ציוני והרבה יותר", שהרי "כל רב ספרדי בתקופה ההיא, שילב בין בניין הארץ והתורה. הרב קוק היה חידוש בעיקר לאשכנזים". הוא ממשיך וטוען כי "השאלה אם הרב אליהו זצ"ל היה ציוני או חרדי, כלל איננה מתחילה והיא לא נכונה לכל רב ספרדי בתקופה ההיא", שכן "לא היה גדול תורה ספרדי אחד שחשב כי אסור לעלות לארץ ישראל או לבנות אותה. חכמי מרוקו, תוניס, עירק או סוריה לא החשיבו את שלושת השבועות כמניעה לעליה והתיישבות, כלל לא דנו בזה. זה היה כל כך פשוט אצלם שצריך לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. ציונות לא הייתה אצלם שם נרדף להתפקרות והשכלה כמו בארצות אשכנז… כולם היו גם חרדים וגם ציונים, גם בעד בנין הארץ וגם בעד בנין התורה ולא ראו בזה שום סתירה כלל". דווקא מתוך תפיסה כוללת זו – המאחדת אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת הארץ – יכול היה הרב להילחם בתקיפות נגד "גזירות החילון של בן גוריון וחבריו" אך בה בעת להתייחס למדינת ישראל כחלק חשוב בתהליך הגאולה.

במאמר שלפנינו נבקש לעמוד – מתוך התבוננות בכתביו, דרשותיו והתבטאויותיו של מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל – על אותה השקפת-עולם כללית ולראות את השתקפותה בפסיקותיו של הרב, בהוראותיו ובהנהגותיו.

רבותיו ורעיו 'הציונים' של מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל

לפני שניווכח במשנתו הציונית של הרב אליהו, נבקש לעמוד בקצרה על הרקע הרוחני שבו צמח הרב. נסקור בקצרה את בתי המדרש שבהם למד הרב, על רבותיו ורעיו בנעוריו ובבגרותו. רקע זה ייתן לנו הבנה עמוקה יותר של משנתו הציונית עצמה ובכלל יבהיר לנו יותר את יחסם של גדולי התורה הספרדיים בעת ראשית המדינה להקמת המדינה.

בצעירותו, למד הרב זצ"ל בישיבת 'פורת יוסף'. בישיבה זו לא הייתה תמימות דעים ביחס לשותפות עם אחים טועים בתהליך שיבת ציון.

נשיא הישיבה, הראשון לציון, הגאון הרב בצמ"ח עוזיאל זצ"ל היה חבר ה'מזרחי' וציוני נלהב, ואילו ראש הישיבה, שהיה רבו המובהק של הרב אליהו – והוא מכנה אותו בתואר 'רב רבנן' –הג"ר עזרא עטייה זצ"ל, נמנה על התומכים ב'אגודת ישראל' והמתנגדים ל'מזרחי'. יחד עם זאת, ככלל, תמכו ראשי הישיבה ברבנות הראשית ולא ב'עדה החרדית'. הגאון הרב יעקב עדס זצ"ל שהיה מעמודי התווך של הישיבה, אף נתמנה לדיין בבית הדין הגדול של הרבנות הראשית. בשנים אלו כיהן כר"מ בישיבה הגאון רבי עמרם אבורביע זצ"ל שהיה ציוני נלהב. לצד זאת, הייתה בישיבה קבוצה קטנה שהשתייכה ל'עדה החרדית' הספרדית בהנהגת הרב יעקב מוצפי זצ"ל). בצעירותו, היה הרב אליהו מקורב גם ל'חזון אי"ש' זצ"ל, שאליו היה נוסע מידי פעם לדבר בדברי תורה.

בימי המאבק של המחתרות במנדט הבריטי התגייסו רבים מבחורי הישיבה לשירות באצ"ל ובלח"י, וגם במלחמת השחרור שירתו רבים מבני הישיבה במשמר העם ובצה"ל. הרב אליהו עצמו סייע לכוחות המגן של הרובע היהודי בבניית ביצורים ואף סייע ללוחמי 'ההגנה' להרכיב ולתקן תותח שהתקלקל במהלך המלחמה.

בהיותו בן עשרים ושלוש, נמנה הרב על חברי 'ברית הקנאים' שנוסדה בישיבת 'פורת יוסף', אשר מתוך צער גדול על הכפייה האנטי-דתית וההעברה על דת שנעשתה בקרב העולים במעברות, ניסתה להיאבק בממשלה באופן אלים. כתוצאה מחברות זו ישב הרב בבית הסוהר כעשרה חודשים. מאידך, בהמשך דרכו חזר בו הרב מצעד זה ואמר על כך: "זאת הייתה התלהבות זמנית, האווירה גררה, הייתי נאיבי… אפילו לזריקת אבנים בשבת אני מתנגד", ובראיון אחר: "אני מודה בטעות שעשיתי, את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה מוטעית…".

עם שחרורו מבית הסוהר, למד הרב רבנות ודיינות בבית מדרשו של הראשון-לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל, שגם הוא היה בעל יחס ציוני חם. הרב אליהו היה תלמידו המובהק של הרב ניסים במשך שנים רבות, ובהיותו בן עשרים ושמונה מינה אותו הרב ניסים לדיין – הדיין הצעיר ביותר בארץ באותם ימים. לאחר מספר שנים, העלה אותו הרב ניסים לכהן כדיין בבית הדין הגדול. בשנת התש"ך מינה אותו הרב ניסים לטפל בהעלאת עצמותיו של הגאון החיד"א ע"ה, ולאחר מלחמת ששת הימים מינה הרב ניסים את הרב אליהו, לנציג הרה"ר לסידור נהלי התפילה במקומות הקדושים. הרב ניסים, אף שיתף את הרב אליהו ברצונו לקבוע תענית ציבור לדורות בעקבות השואה, אולם, הוא קבל את דברי התשב"ץ שהראה לו הרב אליהו, שלאחר חורבן הבית אין סמכות לחכמים לחייב צום כללי לדורות ובזה נחה דעתו של הרב ניסים על שלא עלה בידיו לתקן צום לדורות.

על השפעתו המכרעת של הרב ניסים על הרב, תעיד העובדה שהרב אליהו, בחר לפתוח את נאום הכתרתו ל'ראשון לציון' בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ביום ב' בתמוז התשמ"ג, בציטוט מדויק של פתיחת נאום הכתרתו של הרב ניסים באותו המקום לפני למעלה משלושים שנה.

בשנותיו הראשונות כדיין צעיר בבאר שבע, התקרב הרב אליהו אל ה'בבא סאלי' זצ"ל, שעלה אז ארצה ושהשקפותיו בעניין תהליך הגאולה, 'קמעא קמעא' ידועות. הקשר הקרוב ביניהם נמשך עד לפטירתו של ה'בבא סאלי' בשנת התשמ"ד. ידועה מאוד עוצמת צפייתו של ה'בבא סאלי' לביאת משיח בימי חייו וכן מפורסם סיפור השעונים והגלימה שלו, שניתנו לרב אליהו במתנה סמוך לפטירתו בהקשר זה.

הרב אליהו, היה מקורב גם למקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, שסבר כדרכו של הרב קוק ביחס לציונות ולא כדרכו של הרב זוננפלד.

כבר מגיל עשר הכיר הרב אליהו את 'ראש המקובלים בדור האחרון' הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, מחבר שו"ת 'ישכיל עבדי' וראש ישיבת המקובלים 'בית אל', חבר מועצת הרבנות הראשית וציוני נלהב. לפי עדות בנו הרב שמואל: "מו"ר הרב זצוק"ל למד ממנו הרבה ושימש אותו שנים רבות". כמו כן, בשנותיו בבית הדין הגדול, היה הרב אליהו, בקשר חם ולבבי עם הגאון הגדול הרב סאלמאן חוגי עבודי זצ"ל חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

בין דמויות ההוד שהכיר הרב בצעירותו, ניתן גם למנות את המקובל הגדול, חכם יצחק אלפייה זצ"ל, אשר היה בעל תפקיד רשמי ברבנות ולשיטתו, הגאולה החלה בחודש אייר שנת התש"ח.

ולסיום, ראוי לזכור כי הרב אליהו, היה מקורב מאוד גם לראשון לציון הגאון הרב בצמ"ח עוזיאל זצ"ל, שאף העניק לו סמיכה לרבנות. הרב אליהו כינה את הרב עוזיאל בכינויי כבוד רבים ובהם הכינוי: "אביר הרועים". במשך שנים רבות, עמד הרב אליהו בראש ה'וועד להוצאת כתביו של הרב בצמ"ח עוזיאל' ומפורסמת בקשתו, שצוואתו המפורסמת של הרב עוזיאל (שתוכנה המרכזי הוא קירוב לבבות וקריאה לאחדות העם, מלווה

אמונה חזקה שיד השם היא זו שעשתה את גאולת דורנו ואת קיבוץ הגלויות ותקומת המדינה), תילמד בכל בתי הספר בארץ.

לאחר שהכרנו את ה"אקלים" הרוחני – הספוג אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל – שבו גדל הרב אליהו ואת גדולי התורה הציוניים שעמם היה קשור ומהם למד תורה, נבקש לראות את התגשמותה של תורה ציונית זו בכתביו, במאמריו ובראיונות עמו.

תהליך הגאולה והקמת מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו

עמדתו הברורה של הרב ביחס למשמעותה הדתית העמוקה של מדינת ישראל, נאמרה על ידו מפורשות בעת הכתרתו ל'ראשון לציון' בשנת התשמ"ג. כך אמר הרב בנאום ההכתרה:

דורנו זה הוא דור הגאולה והישועה שעליו נאמר בש"ס (סנהדרין צח, א): "ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל' (יחזקאל ל"ו, ח)". והסביר רש"י ז"ל, כשתתן א"י פירות בעין יפה, אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר וב"ה אנו רואים היום שא"י נותנת פירותיה בעין יפה, ופירותיה משובחים וטובים. כמו כן רואים שמתקיימים דברי הגמרא בסוף מסכת כתובות, שאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר 'כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם (יו‏אל ב', כב)", והסביר מו"ר רשכבה"ג הרה"ג רי"ח זי"ע בספרו בן יהוידע, שהכוונה לפירות הרוחניים, שכל אילני סרק של א"י, היינו אותם בני אדם שהיו בבחינת עמי הארץ – גם הם יישאו פרי ויחזרו אל דרך התורה והיראה ויתנו פירות. וב"ה רואים אנו בינינו שרבים הם עתה החוזרים בתשובה וזוכים ללמוד, לדעת, להבין ולהשכיל…. '

במענה לשאלה אודות חגיגת הקדמת מדינת ישראל והיחס הראוי לה, השיב הרב:

הדבר החיובי והיסודי בהקמתה של מדינת ישראל הוא קודם כל הסרת שלטון זר בארצנו. לכך התפללנו. אבל כלל עם ישראל התפלל גם לגאולה שלימה ואמיתית דהיינו לתקופה שבה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לכך, לצערנו, טרם הגענו. התפללנו ואנו שואפים, שלא תהיה מחלוקת בעם ישראל, גם לכך למרבה הצער טרם הגענו. אבל, כל זה לא מעיב על השמחה אמיתית שזכה לה דורנו כשאין עלינו שלטון זר, נמשיך להתפלל ולקוות לבואו של המשיח במהרה.

וכך גם בנוגע לשאלה האומנם מדינת ישראל צועדת בשביל הגאולה והיא "ראשית צמיחת גאולתנו":

כל התקדמות היא שלב בתהליך הגאולה. הקמת מדינת ישראל היא שלב נוסף מתהליך זה. כבר חז"ל לימדו אותנו בסוף מסכת סוטה על השלבים בגאולה. אם אפשר היה לעבור ולדלג על כל השלבים היה טוב מאוד. אבל, אין זה כך ולא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לגאולה השלימה. שלב אחד חשוב עברנו והוא הקמת מדינת ישראל.

ובמקום אחר, במענה לשאלה כיצד הוא רואה את מדינת ישראל בשנתה הארבעים, השיב:

אינני רוצה לראות צללים. אני רואה במדינה אור גדול. לא הייתה מעולם תקופה רבת אור כמו תקופתנו אנו במדינתנו. במדינה כיום מרכז תורני חשוב. ב"ה ישנן ישיבות רבות לסוגיהן, ישיבות רגילות, ישיבות הסדר, נוער נפלא, רבנים גדולי תורה. גם ההשפעה החינוכית של מדינת ישראל טובה, אם כי יש תופעות הטעונות טיפול ותיקון. תקוותי היא שאווירה של ארץ ישראל תשפיע לטובה.

הרב עסק גם באופייה של הגאולה האחרונה. במקום אחד לימד על כפילות הפנים שבגאולה, הכוללת מחד כפייה ומאידך גילוי רצון פנימי:

כעין זה עובד עם ישראל בתקופת הגאולה. יש דברים שנעשים בתחילה בכפייה ואחר כך מתעורר הרצון הפנימי. לזה רומז הפסוק בשיר השירים "מושכני, אחריך נרוצה" בתחילה הקב"ה מושך אותנו, כופה עלינו הר כגיגית, ואחר כך אנחנו מתלהבים מרוב אור וקדושה ואומרים בקול "נעשה ונשמע". חלק מהאנשים שעלו לארץ בתש"ח ברחו מרשעת הגויים, וכשהם הגיעו לארץ הקודש, הם נישקו את האדמה והרגישו שזה הבית שלהם. גם כיבוש ירושלים העתיקה נכפה על עם ישראל במלחמת ששת הימים על ידי אויבינו, ואז ועד היום אנחנו מתקשרים יותר ויותר לבית המקדש, עוברים תהליך של תשובה לאומית – כאשר יותר ויותר אנשים מכירים את הקודש ומתקשרים אליו, ויותר ויותר אנשים מצטרפים למעגל התשובה.

בתשובה המופיעה בשו"ת 'מאמר מרדכי', עוסק הרב בתוקפן של שלושת השבועות בימינו. הוא מלמד כי שלושת השבועות תלויות זו בזו ועל-כן אם אחת מהן לא מתקיימת – כגון שאומות העולם משתעבדים בישראל יותר מדי – גם האחרות אינן מחייבות, ובכללן השבועה שלא לעלות בחומה:

ובעניין שטוענים שיש שלוש שבועות … ומלבד מה שכתבת בטוב טעם ודעת לדחות מה שמתלוננים על עם ישראל היושב בארצו, הרי שנראה ששלושת השבועות הן קשורות אחת עם חברתה. שתי השבועות הראשונות הן שבועה לא לעלות ביד חזקה ולא למרוד באומות, ומה נעשה אם באים להרוג ולהשמיד את עם ישראל בגולה, האם ניתן את עצמינו כצאן לטבח יובל? על זה באה השבועה השלישית לאומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מדאי. ומעת שהאומות הפרו את השבועה ורדפו והרגו וטבחו והשמידו חלק ניכר מעם ישראל, וחלק מהם ישב שקט ושאנן ולא מיחה, הרי שהפרת השבועה על ידם ביטלה את השבועות הראשונות.

הוא נשאל גם האם הוויכוח באשר לברכת ההלל ביום-העצמאות אינו מבטא למעשה מחלוקת בקרב היהדות לגבי מעמדה של מדינת ישראל, ומשיב שיש להבחין בין שאלת ברכת ההלל – שאודותיה נרחיב להלן – לשאלת היחס למדינה:

יש להבחין בין ציבור שמתנגד למדינת ישראל, לשלטון ישראל, ולצה"ל לבין ציבור שיש לו כבוד והערכה למדינה ולצה"ל. לגבי הראשונים הוויכוח כלל לא קיים. לגבי האחרים אין לוויכוח זה משמעות דתית ואי אמירת הלל אין פירושה רפיון באמונה לגבי מעמדה הדתי של מדינת ישראל.

מקובל עלינו הכלל ההלכתי שבברכות יש לנהוג החמרה. מסיבה זו אנו מוצאים הבדלי נוסחים בין אשכנזים לספרדים לגבי אמירת הלל בברכה בסוכות ובפסח וכן בראש חודש. לפיכך מי שאומר הלל עם ברכה או בלי ברכה אין לזה שום משמעות. העיקר לשמוח ולהודות לקב"ה על הניסים שעשה לאבותינו ולנו.

יום העצמאות ויום ירושלים – "סימני גאולה וודאיים"

הרב סבר וכמובן כך נהג בעצמו, כי יש לחוג את יום העצמאות ויום ירושלים בשמחה ובהודאה. מקצת מדבריו על מועדים אלו ראו אור בספר 'ויאמר מרדכי', שם מופיעות שתי דרשות של הרב על יום העצמאות ובספר 'אביהם של ישראל' (בחומש ויקרא). בנוסף ישנן דרשות נוספות שטרם ראו אור.

הרב עסק גם במשמעויות ההלכתיות של ימים אלו ובמנהגיהם. כך פסק במענה לשאלה האם יש לומר הלל ביום העצמאות:

הרבנות הראשית תיקנה לומר הלל ביום העצמאות, מהסיבות הבאות: יצאנו מעבדות לחירות, משלטון זרים לשלטון עצמאי שלנו, שערי הארץ פתוחים לכל יהודי וריבוי מוסדות התורה בארץ, עד שאפשר לומר שלא היה כדורנו בו יש כל כך הרבה ישיבות ומוסדות תורה וכו' – אלו הם סימני גאולה וודאיים…

ובמקום אחר:

לגבי חגיגת יום העצמאות ויום ירושלים – אין כל ספק שבימים אלו נעשו לאבותינו ולנו ניסים ונפלאות, ואפשר לומר אפילו פלאי פלאות, שהרי רבים עמדו לכלותינו, ובאמצעים דלים הקב"ה סייע שניצלנו מהם, וידינו גברה על אויבינו. ברור הוא שניסים אלו שנעשו לנו, לא בזכותנו נעשו, אלא בזכות אבותינו ואבות אבותינו שצורפו כולם יחדיו. לפיכך ע"פ ההלכה כל מי שנעשה לו נס חייב להודות ולהלל, לשבח ולרומם את שם ה'. דוד המלך התקין פרקים מיוחדים בתהילים שייאמרו ע"י מי שנעשה לו נס. הספרדים נהגו לומר את ההלל בלא ברכה, ויש לאומרו לאחר קדיש תתקבל שלאחר "ובא לציון". בימים אלו אין אומרים וידוי, כיון שנעשו בהם ניסים לישראל.

בעניין הימים הסמוכים להם אם אפשר לחגוג אותם אז, דהיינו ביום ראשון הסמוך לה' אייר או לכ"ח באייר – בזה יש הבדל בין הימים הנ"ל. לגבי "יום ירושלים" החל בכ"ח באייר, שהוא אחר ל"ג בעומר, ודאי שאפשר להקדים או לאחר את מסיבת ההודיה, בה יעשו פרסומי ניסא בהלל והודאה לה'. אך לגבי ה' אייר, אי אפשר להקדים או לאחר את החגיגות. אך מסיבה שבה יסבירו את נסי ה' שנעשו לנו ויפארו את שם ה', ללא תזמורת, שירים וכד' – אזי אפשר להקדים או לאחר. כמובן שכל המסיבות הנ"ל יש לקיים "וגילו ברעדה", שמחה של מצוה ולא הוללות וכד'.

במענה לשאלה האם לברך על ההפטרה ביום העצמאות, השיב הרב:

אין לברך שום ברכה, אלא רק מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. בתעניות ציבור, יש שנהגו לקרוא הפטרה במנחה עם ברכה, ויש שנהגו לא לקרוא כלל הפטרה. בתשעה באב תקנו לומר הפטרה בשחרית ובמנחה עם ברכה. יכול אדם לקרוא פרקי נביא לשבח את הקב"ה, אך אין לברך על כך.

תפילה לשלום המדינה

כך השיב מזכירו של הרב בשמו, בנוגע לאמירת 'מי שברך' לממשלת ישראל ולנשיא המדינה ('תפילה לשלום המדינה'):

כבוד הראש"ל הורני להשיבך כי הנוהג הוא לומר מי שברך לממשלת ישראל שריה ויועציה, וכן לנשיא מדינת ישראל בראש השנה ויום הכיפורים בלבד. ואילו בשבתות מצוה לומר בשעת פתיחת ההיכל "מי שברך" לחיילי צבא הגנה לישראל.

בהערות שכתב הרב על תשובה זו, לקראת הכנסתה לספרו "שו"ת הרב הראשי" הוסיף:

אנו נוהגים לומר תפילות אלו, לאחר כל התפילות שאומרים בפתיחת ההיכל כ"בריך שמיה" וכו', ולפני שמוציאים את ס"ת מההיכל. מקום שנהגו לאומרן אחרי קריאת התורה, רצוי שיאמרו בעמידה. הנוסח של התפילות הנ"ל לא מחייב.

היחס למדינה בעקבות גירוש גוש-קטיף ואירועי עמונה

לאחר אירועי עמונה נשאל הרב כיצד יש להתייחס לצבא ולמדינה והאם יש להתנתק מהם חלילה. הרב השיב:

אלו שתי בעיות: אם אומרים לא להתגייס וללמוד בישיבות – ללמוד, זה דבר טוב מאוד. אבל, אם אומרים להיות נגד המדינה – זה יצר הרע.

ובהקשר דומה, בעקבות חורבן חבל קטיף, נשאל הרב:

היום יש שחושבים להתנתק מהמדינה. להקים מרשם אוכלוסין נפרד, להקים הנהגה אמונית, לחשוב פעמיים אם להתגייס לצבא ועוד. לכתחילה, האם זה נכון להתנתק מהמדינה? האם זה נכון להסתגר בתוכנו?

ועל כך השיב:

לא, צריך להיזהר לא לריב, ‏הרמב"ם כותב שאדם רוצה לחזור בתשובה, צריך לעשות ההיפך ממה שעשה כל הזמן, למשל: אם היה קמצן, שיהיה ותרן קיצוני עד שיגיע לדרך האמצעית, אין דבר כזה ללכת, לעזוב, אין! אין דבר כזה! צריך להמשיך לעזור! לסייע! הממשלה נכשלה פעם אחת – תלמד מוסר, בגמרא כתוב "גזירא עבידא דבטלא" ‏- הממשלה מתחלפת תבוא ממשלה אחרת, להתאחד!

המדינה – מדינת ישראל, ממשיכים להתפלל לשלומה ולשלום העם היהודי היושב בתוכה, ומכלל הן אתה לומד על הלאו.

בעקבות חורבן גוש-קטיף נשאל הרב מספר פעמים האם אין זו נסיגה מתהליך הגאולה. על כך השיב הרב:"אין חורבן שלישי".,

==

המאמר המלא יופיע בבטאון 'אסיף'.