אופנה חדשה של אישי ציבור: לעשות כעולה ברוחם, ומול הביקורת לומר: טעיתי. תרגיל פוליטי מאוד מחוכם, מאוד פוסט-מודרני, מאוד אלגנטי ומאוד לא מוסרי. טעות כזו עלולה לעלות מאוד ביותר לכלל ולפרטים, בגוף ובנפש, ולא די להיפטר באמריה קלילה: טעיתי.

אחד הפוליטיקאים אמר בזמנים אלו ארבעה פעמים טעיתי. כל פעם אנשים חכמים הזהירו אותו, אך הוא לא שמע להם, ולאחר מעשה התנצל במתק שפתיו ואמר: טעיתי.

לכך יש שתי אפשרויות. או שהוא שיטה בהם ואז אין זו טעות אלא שקר. או שהוא חשב לתומו שהוא יותר חכם מהם, ועל כגון זה נאמר: שגגת תלמוד עולה זדון. כלומר, כיוון שזה מקצועו, וזה תפקידו, וזו אחריותו – אין לו לטעות. ואם טעה, עליו לשלם מאוד על האסון שגרם.

האזרח התמים שואל למה אחרי מלחמת לבנון השניה והדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, המערכת הצבאית הסיקה מסקנות והאחראים פרשו, אבל המערכת הפוליטית נשארה על כנה כאילו מאומה לא קרה, רק הבטיחה לתקן ליקויים, אך למעשה דבר לא תוקן.

מי שטעה – צריך לשלם ולהיענש. אם לא כן, המסר הוא שמותר לפוליטיקאי, לעשות כעולה ברוחו, ומול הביקורת יהיה די לומר בענווה מעושה: טעיתי. גם בענווה מאוסה. וזה גם מה שפותח פתח להמשיך לנהוג בדרך מופקרת זו, ועל כך אומר הפתגם הלטיני: Errare Est Humanum, Perseverare Diabolicum. זה אנושי לטעות, שטני להמשיך.