השר לשעבר יזהר שי שאיבד את בנו במלחמה, כתב הבוקר פוסט כואב שבא לתאר את הרגשות הכואבים של משפחות השכול: "עוד מעט יותר לפרסום.‏ מספר משפחות יתווספו למשפחת השכול שתחבק אותן לתוכה. אלפי משפחות אחרות ינשמו לרווחה. עדיין לא הגיע תורן. הפעם התמזל מזלן.

‏עוד מעט יותר לפרסום. המכה הנוראית תנחת בפתח ביתכם. החיים שלכם ישתנו ללא היכר. הוא איננו עוד".

עוד כתב שי: "‏עוד מעט יותר לפרסום. את שארית חייכם תחיו בכאב שלא ירפה אף פעם, בלילות טרופים, בגעגועים שרק יילכו ויתגברו, בניסיון להמשיך הלאה, למרות הכל. בידיעה ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. בשאלה שלא תותיר לכם מנוח: האם יכולתם לעשות משהו כדי למנוע את האסון שלכם?

‏עוד מעט יותר לפרסום. מה עשיתם כדי למנוע ממנו את המחיר הנורא מכל? מה עשית, אמא שלו, שחייך חרבו עלייך הלילה, האם עשית הכל כדי למנוע את הנקישה בדלת? ומה אתך, אבא יקר, האם הגנת עליו ככל שיכולת, האם עשית כל מה שניתן כדי שהוא לא ייכלל ברשימה הנוראית מכל?

‏עוד מעט יותר לפרסום. איזה מזל, היקר לכם מכל איננו ברשימה, לא הפעם. האם תשבו בנחת בביתכם עד לפרסום הרשימות הבאות, מחר, מחרתיים או בשבוע הבא? ‏עוד מעט יותר לפרסום. שמותיהם של הבנים שלכם, ההורים שלכם, האחים שלכם, הקרובים שלכם, החברים הכי טובים שלכם, יופיעו ברשימות החדשות. ברוכים הבאים לגהינום", סיים השר.

בתגובה לפוסט השיבה לו סמדר הילה שמואלי שידועה בדעותיה הימניות: "פוסט שפל שכולו הסתה ודמורליזציה. איזה פער, יזהר, בין דבריך לבין האחים קלמנזון. מי שלא מכיר במטרות הציונות והזכות על הארץ, מסתכל על עצמו וליתר ביטחון קונה עוד דירה בלונדון. מי שיש לו את צדקת הדרך ואין לו ארץ אחרת, רץ לחלץ תחת אש".

בתגובה השיב לה שי: "שבי בשקט ותני כבוד. את מחללת את כבוד הנופלים, אחד מהם הוא הבן שלי. מי מסתכל על עצמו, תגידי לי? תסתכלי את במראה ותראי שם אישה נטולת רגשות, מרושעת ואטומה לחלוטין. ולכי תלמדי קצת דרך ארץ, לא יזיק לך".

הוויכוח ביניהם נמשך כאשר שמואלי כתבה לו: "צר לי על האובדן של משפחתך, אך לא מסכימה עם מילה אחת בפוסט האמוציונאלי שלך. אני מחוברת לדבריה של גלית ולדמן, אימו של אריאל הי"ד שנפל ב-7 באוק'. עלינו לנצח או שאין מדינה, יזהר. מדינות אויב בוחנות כל מהלך מיקרו טקטי בעזה בזכוכית מגדלת. ללא הכרעה יקרסו כל הבריתות. עד לניצחון, נקודה".

והוא השיב לה: "אל תלמדי אותי שום דבר, לא על ציונות, לא על אהבת המולדת ולא על הקרבה למענה. לחמתי במלחמת לבנון הראשונה ובמילואים, שלושה בנים שלי חירפו נפשם למען המדינה כחיילים קרביים ביותר, אחד מהם נפל בקרב גיבורים.

ההורים שלי עזבו חיים נוחים ומפנקים ועלו ארצה כדי להיות ממקימי קיבוץ עין השלושה בעוטף. החיים של כל בני המשפחה שלי משולבים באהבה למולדת ובנתינה אינסופית למענה. ואת באה לחנך אותי בהתנשאות של מי שברור שאיננה מבינה את כאב השכול, אבל מטיפה בארסיות למי שאיבדו את היקר להם מכל. מי את שתלמדי אותי על המחיר ועל מה מותר או אסור להגיד. קל לך מאוד להתיר את דם הילדים של אחרים, נכון?"