לפני כמה ימים, בחדר המתנה לרופא חרדי צרפתי, ישבתי על שו"ת של הרב משה כלפון שהיה במדפים. פתחתי את חלק "אבן העזר", העוסק ביחסי אישות. נתקלתי בכמה וכמה מקרים של גברים הרוצים לגרש את נשותיהם מכל מיני סיבות, ביניהן מריבות בלתי פוסקות. הרב פסק, בעקבות השולחן ערוך, שללא עילת גירושים ברורה – מציאת ערוות דבר, יש איסור בהתרת גירושיהם של בני הזוג, ובית הדין לא יאפשר להם להתגרש. כך הם נוהגים, סיפר, באי ג`רבא. הסיפור המזעזע הזה בא לידי ביטוי בסרט, ממקום אחר לחלוטין.
הסרט גט, שמופץ ברחבי העולם כולו, מציג התמודדות של הרכב בית דין עם בעל, אלישע, שמסרב לתת גט לאישה, ויויאן. חלק ניכר מהסרט מוקדש לחיטוט בחיי הנישואים של בני הזוג – בבישולים לשבת, בביקורי החברים, בתדירות יחסי המין שלהם. מטרת הפארסה הזו היא לחפש אחר עילת הגירושים הנכספת. זה מעצבן, מתסכל ולא ברור – וזה קורה, בעיקר כשאחד הצדדים מסרב.
האישה חילונית, נוסעת בשבת ומודה בכך. אישה המשרכת דרכיה ואינה מקפידה על צניעותה, נפסק בשולחן ערוך, יוצרת בכך עילת גירושים. הרכב בית הדין שהבנו יוצרי הסרט בחר להתעלם מהלכה בשולחן ערוך. גם הטוען הרבני שלה שנלחם בכל כוחותיו כדי שתקבל את גיטה. למה? כדי למלא את הסרט בעדים צבעוניים, מקהילה מרוקאית מהקריות, ובקריזות של הדיינים, המזוקנים, השוביניסטיים וערלי הלב.
גט – הטריילר
האם הסרט מצביע על תופעה קיימת? בהחלט כן. האם אטימות בשם ההלכה לסבלה של אישה המבקשת את גיטה, היא נוראית? אני סבור שכן. (ושגם אטימות לגורלם של גברים מסורבי גט, המשותפת לכל בעלי האג'נדה שמקדמים את הסרט ומסריו, גרועה לא פחות.)
האם האטימות הזו מייצגת את כלל בתי הדין בארץ? האם היא מייצגת מדיניות חוקית הכרחית? בהחלט לא. בגירושים שלי, למשל, שנקבעו יום לאחר הדיון הראשון בבית הדין (שנקבע לחודש וחצי בלבד לאחר הגשת תביעת הגירושין, בניגוד לבית המשפט לענייני משפחה, שם הוא נקבע – בטייטל 'קדם משפט' לכמעט שנה לאחריה), קרא לנו הדיין לאחר הגט ואמר כמה דברי כיבושין על דאגה לילדה המשותפת וטובתה, כמו סבא חביב. כלל הגרושים שהייתי איתם בסרט, גברים ונשים. הסכימו פה אחד שהסרט איננו משקף את החוויה שלהם בבית הדין.
ובכל זאת מחר יישב לו מוריס בצרפת או ג'רמי בארה"ב, יצפה בסרט ויבין שבמדינת ישראל, שבה יש אחיזה של הדת הפרימיטיבית, גברים מזוקנים שלבושים מוזר ומדברים במבטא אשכנזי מתעללים בנשים שרוצות להתגרש. תמיד. אין הטרוגניות, גיוון ואנושיות. אין לב למפלצות האלה, וכמה נוראית ההלכה הזו. צופה לא ביקורתי יצא בתחושה שהרבנות, כמו שהתבטא מנכ"ל ישראל חופשית בפסטיבל הקהל אתמול, לא עושה שום דבר חיובי, ולוחמות מגדר שטחיות בסגנון זהבה גלאון ועליזה לביא, שליבן ערל ואטום למצוקות מצד מסוים, ימנפו את הסרט ליחסי ציבור למאבקן הפמיניסטי ("הסיפור בסרט מדויק", כתבה לביא בדף הפייסבוק שלה).
וכל זה בגלל, אם נדייק, תופעה אפשרית שאיננה נגזרת של מדיניות חוקית, אלא של מזג של דיינים והרכבים מסוימים (לשם השוואה, הרעבת ילדים והרחקת ילדים מאבותיהם גם הן תופעה, ובנוסף הן נגזרות חוקיות הכרחיות של החקיקה בישראל. אף אחד לא עשה על זה סרט).
זו הסיבה להצלחה: סרבנות גט והכפשת הרבנות זה נושא סקסי. פמיניזם, מלחמה בהלכה וקריאה להפרדת דת ומדינה ולדמוקרטיה שלובים בו יחד. אבל איכשהו, אותם אמנים ויוצרים, פעילי שוויון חברתיים, אף פעם לא יציגו את המורכבות – לא בבתי הדין, לא בצד השני של המגדר ולא בנפשו של אנוש. רק הכפשה אחת גדולה ומכוונת.
ובינתיים סרטים כמו גט, שעשויים היטב היטב – בתסריט, במשחק ובצילום, ימשיכו לנצל טרגדיה אנושית שצריכה טיפול (ומקבלת טיפול), כדי להוציא דיבתה של ההלכה, הרבנות והמדינה רעה.
והציבור בארץ ובעולם, שחלקו הגדול לא מכיר ספרים של הרב כלפון, לא את בית הדין הרבני ולא את ההלכה, ימשיך ללכת שבי אחריו, מוחזק בכפייה על ידי דעות קדומות, הגמוניה תקשורתית ויחסי ציבור אינטנסיביים, שמסרבים, כבר שנים רבות מדי, לפתוח פתח ולשחרר. בלי שיש כנגדם בית דין.
==
רן חורי הוא פעיל חברתי. הכתוב הינו מאמר דעה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
