השתוממתי לראות את אשר פורסם בשם 'איגוד חכמי המערב' ביחס לשמיעת מוזיקה בספירת העומר בכותבם "שמיעת שירים דרך כל סוגי מכשירי המדיה למיניהם, כגון: רדיו, טייפ, מחשב וכד', מותרים גם בתקופה זו, שמעולם לא נגזר עליהם, ואין לנו לחדש גזרות חדשות מדעתנו, ובפרט שכיום שמיעת מוזיקה דרך אמצעי מדיה הפך להיות דבר שבשגרה ואינו מבטא שמחה מיוחדת שממנה יש להימנע".
פלא בעיניי לצאת בהיתר גורף, בעוד הפסיקה המקובלת בקהילות ישראל הפוכה לחלוטין, אמנם אין הדבר מפורש בראשונים ואף לא נפסק להלכה בשולחן ערוך, אך זהו מנהג שהתקבל כהלכה מוסכמת ומקובלת.
הראשון להביא מנהג זה היה המגן אברהם (שהיה מגדולי ומפרשי השו"ע האחרונים) שכתב מפורשות "אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות" [סי תצג, סק"א], ובשו"ת מנחת יצחק [ח"א, קיא] ביאר את דבריו " ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ"מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות", והמשיך להוכיח עקרון זה ממקורות נוספים שבשמיעת כלי זמר יש יותר שמחה מאשר ריקוד ומחול.ואף בעל 'המשנה הברורה' הביא את פסק המג"א כמנהג מחייב ולא ציין דעות חלוקות.
ובהכרעה זאת לאסור שמיעת מוזיקה בימים אלו מכל מכשיר באשר הוא, הלכו גדולי פוסקי הדור האחרון, הלא הם: בעל ערוך השולחן, שו"ת אגרות משה, שו"ת קנין תורה, שו"ת יחווה דעת, שו"ת משנה תורה, שו"ת אז נדברו, וכן בספר 'הליכות שלמה' הרב שלמה זלמן אויערבך היה מהפוסקים שהקלו בכך יחסית , הרב הגדיר את השירה האסורה בימים אלו 'המעוררת לריקוד ומחול' ולכן אסר גם שמיעת קלטות וכיוב' 'אבל שירה המרוממת את האדם אך אינה מביאתו לריקוד ומחול, מותרת', (היד עוד נטויה לערוך הבחנה בין הגדרתו לזאת של בעל 'המנחת יצחק' אך לא זאת המסגרת).
ולא זו בלבד, אף אחד מגדולי פוסקי המערב רבי יוסף משאש כותב שבשעת הדחק כאשר נאלץ להתיר נישואין בימי ספירת העומר עם זאת הגביל את היתרו "בלי אולם ובלי תזמורת ובהצנע לכת", כלשונו, מדבריו משתמע שאף בצפו"א התקבל איסור שמיעת מוזיקה בימי העומר ואין כאן 'גזרה חדשה'.
בספרי הפוסקים יש אריכות גדולה ביחס לחיוב ותוקף שמירת מנהגים שהתקבלו בעם ישראל והרי הם כהלכה מחייבת, וכפי שכתב בתשובת רב שרירא גאון "שחייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם של בני המקום .. שנא' לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", וכן כתב המהר"י קולין "שאפילו מנהג שהוא נגד הדין אין לדחותו ואפילו יבא אליהו ויאמר לשנות המנהג אין שומעין לו".
וטעם נאה מצאתי בספר 'יד אליהו' (לרבי אליהו רגולר מתלמידי ר"ח מוולוז'ין) " דכל מנהג המוסכם אצל כלל ישראל, הוא על פי רוח הקודש, שהשי"ת הופיע בניהם וממש כעל פי נביא הנהיגו..". וכאן ראוי להביא את דבריו החריפים של מרן הבית היוסף על המקלים באכילת חמץ בערב פסח לאחר שעה שישית וסומכים על שיטת 'בעל המאור' "והגס לבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר על סמך בעל המאור, ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם כל שכן בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים אין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים".
ויש עוד מה להשיב על ההבחנה שעשו חברי האיגוד בין תספורת לגילוח וכמעט מתירים אותו בשופי, בפרט שהמנהג לא להסתפר בימים אלו מקורו בדברי הראשונים והובא בשו"ע, אך אין כאן המקום להאריך.
זאת ועוד, וכי בהינף יד ניתן לערער על פסיקה מוסכמת ומקובלת בעם ישראל, יש לכך גם השלכות ציבוריות וחינוכיות של זילות במחויבות להלכה ע"י הציבור הרחב, לא כל דיון שנכון הוא להתברר בבית המדרש ואף לטעון אחרת כלפיו, ראוי לצאת כנגדו בפסיקה חלוטה להמון, פקפוק על הלכה פסוקה שהשתרשה בציבור מערער את המחויבות להלכה, בפרט למי שאינם תלמידי חכמים ואינם מודעים לאופי הדיון ההלכתי ולדרך בה היא מוכרעת, הדבר נתפס בעיניהם שההלכה היא אוסף של הגבלות שרירותיות של רבנים שבהינף יד ניתן לשנותן, אחריות פסיקתית הינה אבן יסוד בפסיקת הלכה ויש לגלות אחריות טרם פרסומה.
ובפרט תמה אני על ההולכים באדיקות אחר פסיקות חכמי צפו"א שידועים בהקפדה יתירה על שימור מנהגים כמופיע בספרי חכמי המערב גם כשאלו נוגדים פסיקות אחרות, ואף אני הדל משתדל לשמר מסורת הלכתית זאת, אז מדוע כאן אצה להם הדרך לבטל מנהג שהתפשט בקרב כל קהילות ישראל למעלה משלוש מאות שנה.
דבר נוסף, במחילה מרבני האיגוד דנן, אמנם מקובלנו שכל תלמיד חכם רשאי לפסוק לקהל עדתו בשאלות פרטיות אך בפסיקות ציבוריות או שאלות חדשות ההכרעה נתונה לאחריותם של גדולי הפוסקים שהתקבלו בעם ישראל, ומרגע הקמת הרבנות הראשית לישראל האחריות מוטלת על שכמה, וגם כשהעומדים בראשה לא תמיד היו גם גדולי ההלכה שבדור, מעולם הם לא סטו מההכרעות ההלכתיות המקובלות ותמיד התייעצו עם גדולי הפוסקים, אז מה הפשר לפרסום הכרעותיכם?! למי הם מופנים ?! את מי הם מחייבים ?!
אילו הדברים נכתבו כהצעה לדיון הלכתי, דיינו, אך כאשר הם מנוסחים באופן מוחלט וכהלכה מוכרעת ופסוקה, חוששני מזילות דבר ה' – זו הלכה!
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
