כבר שנים, ובמיוחד מאז אירועי שמחת תורה, אנו שומעים יותר ויותר את הביטוי "עם החמאס צריך לדבר ערבית ולא מערבית" (צבי יחזקאלי שם, שם). גם כשאנו מדברים על סוגיית החרדים והגיוס, אין לנו ברירה אלא "לדבר חרדית".

מי שרוצה באמת לראות בחורי ישיבה חרדים עולים על מדים, כדאי שינסה קודם להבין מדוע זה לא קרה עד כה, להיכנס לנבכי השפה, ולא לשכוח כמובן את ההיסטוריה והאידאולוגיה החרדית, וכך אולי גם להגיע לליבותיהם.

אולם לפני שנגיע להיסטוריה ננסה לנתח את המושג "שוויון בנטל".

לאדם החילוני הממוצע, ולא פעם גם לאזרח הדתי-לאומי, המונח "נטל" מתייחס למשימות הפיזיות של שמירה על בטחון המדינה ותושביה. אולם, בלקסיקון החרדי, ה"נטל" מתייחס לשמירה במובן הרחב של המילה. האמונה החרדית הדוגלת בפסוק "אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר" יחד עם הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלה" (= התורה מגנה ושומרת). כלומר, השמירה על עם ישראל וארץ ישראל מתחלקת לשניים – שמירה פיזית, אותה עושים משרתי הצבא, ושמירה רוחנית – אותה מבצע ריבונו של עולם בזכותם של תלמידי הישיבות והכוללים. (כמובן, לא נכנס כאן לשאלה איפה הייתה השמירה העליונה בשמחת תורה והאם היתה כזו, ולשאלות נוספות אמוניות בנושא).

לכן, על פי התפיסה החרדית, הם לגמרי נושאים בשוויון בנטל. ובעוד שבציבור שאינו חרדי רואים את המצב הנוכחי כחוסר שוויון, גם בציבור החרדי רואים חוסר שוויון אבל הפוך – שרק הם נושאים בנטל הרוחני ואילו הציבור הכללי לא. או במילים אחרות, בעיניים חרדיות הנטל מתחלק לשניים – רוחני וגשמי – אנחנו החרדים נושאים בזה הרוחני, בעוד כל היתר נושאים בגשמי.

אל תבואו אלינו בתלונות

ולא זו אף זו – בעוד שלדידם השירות הצבאי נמש לרוב שלוש שנים, השירות הרוחני הוא משימת חיים. "התורה היא חיינו… והגית בו יומם ולילה". כל יום כל היום, 24/7/365. לא לחינם צוטט בחור חרדי בכתבה שפורסמה לאחרונה כאומר "מילואים?? אנחנו כל החיים בשירות סדיר!". זוהי בדיוק התפיסה.

פערי השפות הללו יוצרים כמובן גם פער מציאותי של היחס לצבא. כל אחד הצדדים טוען שדווקא הוא זה שתורם יותר למדינה, בעוד השני הוא זה שתורם פחות, ולכן "אל תבואו אלינו בתלונות".

חשוב להבין עם זאת, שהאידאולוגיה החרדית בנוגע לגיוס אינה עומדת בפני עצמה. היא מתבססת על היחס של הציבור החרדי למדינה ולצבא באופן כללי. בלי להבין אותה לא ניתן באמת להבין את ההתנגדות הנחרצת שלהם לגיוס.

לפי התפיסה החרדית, התנועה הציונית ופעולותיה הן חלק מתהליך חילון משמעותי שהחל עוד לפני קום המדינה. לא חסרים עדויות וסיפורים על אנשי העליות שלפני קום המדינה ועל העולים ממדינות המזרח בשנותיה הראשונות שחזרו בשאלה, שכשעלו לארץ לקיבוצים הפכו להיות חילונים, סיפורים על גזיזת פאות ועל "עולם ישן עד היסוד נחריבה".

עדיין חוששים מהמשוואה ציונות=חילונות

עם קום המדינה, כידוע, החזון אי"ש ביקש מבן גוריון לייסד את הסדר "תורתו אומנותו" ולפתור את החרדים מגיוס. בעולם שאחרי השואה, בו הושמד כמעט כל עולם הישיבות באירופה, החזון אי"ש תרץ זאת בכך שיש לקחת כמה מאות ואולי אלפים בודדים של יחיד סגולה על מנת להקים מחדש עולמה של תורה בארץ ישראל. בפועל, לבקשה זו היתה סיבה מרכזית נוספת – היה זה מתוך מקום של שמרנות ו"הגבהת החומות" – כלומר הסתגרות ובדלנות של הציבור החרדי מכלל האוכלוסיה בארץ מתוך מטרה "לשמור על הגחלת".

החזון איש רצה למעשה כמה שפחות עירוב בין הציבור שעוד נשאר דתי-חרדי (שהיה מיעוט שבמיעוט בשנות המדינה הראשונות) לבין הציבור הכללי. לכן היתה גם התעקשות של חינוך נפרד שאינו כפוף למשרד החינוך, על מגורים בערים ושכונות נפרדות, ועוד ועוד. אך מלבד הבידול והשמירה על המגזר ועולם הישיבות, היתה גם הפרדה בין הדת למדינה או ליתר דיוק – סמלי המדינה – באופן מהותי, מחשש שכל עירוב עם משהו שקשור למדינה ולציונות יגרום לנוער "לשאול שאלות" באמונה והשקפה ולסור מהדרך של "רוח ישראל סבא". זוהי הסיבה שהציבור החרדי לא מציין את ימי הזיכרון והעצמאות, לא עומד בצפירה, וזוהי הסיבה העיקרית של ההתנגדות לשירות צבאי ולשירות לאומי – החשש מהעירוב עם הציבור הכללי או מכל דבר שריח הציונות מריח ממנו (על סמך המשוואה שציונות = חילוניות).

בפרט שהצבא הוגדר כ"כור היתוך" – החזון איש, והרב שך שהמשיך אחריו את אותה גישה ואף הקצין אותה לעיתים – התנגדו בתוקף לכל סממן שציונות, מדינה וחילוניות נמצאים בו, ומנגד לחזק את "חברת הלומדים". במהלך עשרות השנים האחרונות, גם חלקים נרחבים מהציבור החסידי ומהציבור הספרדי אימצו גם הם את הגישה הליטאית – ולא פעם אף מפלגת ש"ס עולה על דגל התורה בדרישותיה למען הישיבות ולומדי התורה. ולא דיברנו על התנגדתו החריפה של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, לגיוס חרדים ועל עמידתו בפרץ על כך בשיעורו השבועי האחרון.

"ראש בקיר" לא יעזור פה

למעשה, ניתן לומר שהאידאולוגיה של הפרדת הדת מהמדינה או מהציונות, הביאה בעקבותיה את האידאולוגיה של לימוד תורה לשמה, המכונה באקדמיה כביסוס "חברת הלומדים" – כלומר שהדבר הכי חשוב ונצרך בעולם הוא לשבת וללמוד בישיבה. היא היא המגן הרוחני על עם ישראל. מתוך כך, צמחה גם ההבנה שהנטל מחולק לשניים – הציבור החילוני נושא בנטל הגשמי, הציבור החרדי בנטל הרוחני, ואין קשר ביניהם. (זאת, כשהאידאולוגיה הציונית דתית, המשלבת בין התורה והעבודה, בין הספרא לסיפא, הייתה הגרועה מכולם והמסוכנת מכולם לדידם).

לפיכך, בבואנו לדבר על שירות צבאי, או כל דבר הקשור בדרישה לפיה הציבור החרדי ישתלב במדינה, עלינו "לדבר חרדית". להבין את מקור ההתנגדות. לפני שאנחנו מציעים פתרונות כדוגמת יצירת תנאים גשמיים ורוחניים שיאפשרו בציבור החרדי את קיום "השוויון בנטל" כפי שגם הציבור הכללי רואה את זה – עלינו לצאת משיח החרשים ולהבין את הקושי, המעצורים והפער העמוק בין המושגים. אומנם, בקרב החרדים החדשים, ובעיקר אלה העובדים, העירוב עם המדינה ומוסדותיה הפך להיות חזק יותר ונראה שמשם תבוא הישועה והגשר בין חלקי העם.

מה שבטוח, גישה של כפייה והכרח, המשך התנהלות של "ראש בקיר" מבלי להבין זה את זה ומבלי להידבר ולהיכנס זה לראשו של זה– תביא התנגדות עזה יותר, והליך הפוך של הגבהת החומות בצורה משמעותית יותר, גם מבין אלה שכבר מוכנים ללכת צעד קדימה, או מכירים בעובדה שבכל זאת הם חיים במדינה וצריכים לשאת גם בעול הגשמי.

==

דוד פרוידיגר. תושב בית שמש, עובד בארכיון חדשות 13. "יושב על הגדר" בין המגזרים החרדי, הדתי לאומי והחילוני.