סוגיית גיוס החרדים הפכה לאחרונה 'לתפוח אדמה לוהט' שנשפך אודותיה אינסוף מלל וכמעט אף לא מילה שמבררת לעומק את מהות העניין. הדברים מקבלים ביטוי בשיח התקשורתי המתוזמן שהצליח להסיט את הדיון המרכזי, להגדיר את אי גיוסם של החרדים כ"השתמטות" על כל המשתמע ממילה זו ולהימנע מבירור עומק של הקונפליקט המצוי להבנתי במישור אחר.

אבהיר דבריי, למעשה, קיימות כיום בחברה הישראלית שלוש עמדות מרכזיות ביחס לשירות הצבאי, ראשונה, העמדה הקרויה 'חרדית' הרואה בלימוד תורה את נשמת אפה בקיומה של האומה ואין בלתה, מבחינתה חלקה במאמץ הלאומי מתמקד בלימוד התורה הנותן את החוסן הצבאי האמיתי מול אויבינו. מבחינת ציבור זה לימוד התורה הינו ערך מכונן המגדיר את זהותה התרבותית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

צילום: ערוץ כנסת

מנגד העמדה המוגדרת 'חילונית פלורליסטית' הסבורה כי כוחי ועוצם ידי עשה ויעשה לי את כל החיל הזה, אינה רואה ערך וחשיבות בלומדי התורה כחלק ממערך ההגנה הערכי של העם היושב בציון, ומנגד העמדה של 'הציבור הדתי לאומי' הרואה בשירות הצבאי כערך הנגזר ממצוותה של תורה – הגנת ישראל מייד צר – ומבחינתה השירות הצבאי הינו כחלק אינטגרלי מחיובה של תורה. התורה והצבא אינם מנוגדים זה לזה. להיפך, השירות הצבאי הינו קיומה של התורה ומאידך לימודה של תורה הינו הערובה לחוסנו של הצבא כדרכם של יהושע בן נון דוד המלך ושאר מנהיגי עמנו, וכהגדרתו של הרצי"ה קוק זצ"ל את מסקנת ההלכה בסוגיה דנן "כאשר הננו כעת במלחמת מצוה וחיובי פיקוח נפשות ישראל, שבארץ ישראל ובכלל, כולם מחויבים" ובניסוח אחר "גלוי וידוע ופשוט לכל בן תורה חומר החיוב של כל הצלת חיי נפש בישראל וחומר העוון של כל התרשלות בקיומו של חיוב זה" (לנתיבות ישראל מאמר 'למצות הארץ'). 

אם נזקק את השיח מטיעונים פופוליסטים הרי שסיבת אי גיוסם של הציבור החרדי כיום נובעת הרבה פחות מטיעונים ושיקולים הלכתיים, להבנתי אף לציבור החרדי ברור שאנו במלחמת מצווה על כל המשמעויות ההלכתיות שלה וכי הם חלק מחובה זאת, וכפי שהרצי"ה ציטט את דברי הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שהיה מגדולי הדור הקודם ויו"ר מועצת גדולי התורה, "כי אין בהלכות הרמב"ם (בסוף הלכות שמיטה ויובל, הלכה שמרבים להזכיר הפוטרת לכאורה בני ישיבות מגיוס לצבא) דברים ברורים ומפורשים ומפורטים לפטור בני הישיבות (מצבא), אלא שבוודאי כולנו תופסי התורה ונושאי דגלה אחראי תקומתה מוכרחים ומחויבים לכך".                                                                                                                  

הימנעותו של הציבור החרדי להיות חלק מהמאמץ המלחמתי נובעת מכך שלא מאפשרים לו לשמר את זהותו והגדרתו הדתית בתוככי הצבא והרבה מעבר לכך, כדלהלן, האמנם הצבא כיום ערוך פרקטית ובעיקר מנטלית לקליטתם של עשרות אלפי חרדים לשורותיו ?! כנראה שלא. זאת ועוד, בעשורים האחרונים מתחוללת בצבא הפיכה שקטה שקולותיה הולכים וצורמים, הפיכה תודעתית. מצבא שנועד להגן על העם היושב בציון ולנצח את מלחמותינו, צה"ל הופך מיום ליום למנגנון לחינוך מחדש ומעצב לכדי תודעה פרוגרסיבית, תהליך שמתחיל משדרות הפיקוד הגבוה בצה"ל שעוברים 'חינוך מחדש' והנדסת תודעה בגופים פרוגרסיביים החותרים לרב תרבותיות ישראלית ולטשטוש הזהות היהודית השורשית, כגון מכון מנדל קרן וקסנר ועוד, על מנת להטמיע את תפיסותיהן הפרוגרסיביות פוסט מודרניות מערביות בשדרות הפיקוד הגבוה בצה"ל ובכך לעצב זהות אוניברסלית פרוגרסיבית בצבא ולדלל את זהותו היהודית של הצבא.

אחת  הדוגמאות המובהקות לכך הן שילוב נשים בתפקידי לחימה למרות שאינם הולמים את יכולותיהן, מתוך אג'נדה פרוגרסיבית צרופה הנוגסת בהגדרתו, חוסנו וייעודו של צה"ל, וכמובן משפיעות על האטמוספירה הצה"לית שדוחקת לפינה את ערכיו של החייל הדתי והחרדי.

כיום חיל חינוך ויוהל"ם הפכו למרכזי הכוח בעיצוב התודעה של צה"ל, השפעתם של גופים אלו בתוך הצבא יצרו מנגנון שמנסה לטשטש ולסרס ללא היכר את עולמם הערכי של חיילים דתיים ואף מסורתיים לחיות לפי אמונתם.

רבני הציבור החרדי ערים למגמות אלו ומבינים שהוראה לתלמידיהם להתגייס במציאות זאת כמוה כגזירת שמד דתית לחינוכם, דחיקתו לפינה של ציבור זה גוררת התנגדות ואף אמירות חריפות  וקשות מחלק מרבניהם שלאוזן הישראלית קשה להכיל ולפעמים בצדק, אמירות המתפרשות כהתנגדות לקיומו של הצבא ומייתרות אותו, להבנתי ניתן לראות בתגובות אלו כמגננה חסרת אונים אך כפי הנראה לא כך דעתם באמת.

מאידך, הדתי המצוי שמאמין בכל ליבו בקדושת הצבא ושולח את ילדיו ללחום את מלחמות ה' ולמסור את נפשם למען קדושת העם והארץ, חש כפיות טובה וחוסר אחריות מוסרית המערערת לו את כל עולמו, וכחלק מתוצר של הסתה תקשורתית פרועה, מתחולל בתוכו אנטגוניזם ביחס לציבור החרדי ובפרט לרבניו, ובפח הזה נופלים אף אנשי חינוך ורבנים שמשום מה אוזנם כרויה יותר להבנת הטרמינולוגיה והרגישויות של הציבור הישראלי שאינו דתי, אך אטומה לגמרי ביחס לשפה הפנים מגזרית החרדית ומתוך התעלמות לרדיפה ולשיסוי בהם נתון ציבור זה.

המתקפה כלפי הציבור החרדי לא נועדה לעודדם להתגייס לצה"ל, יש כאן מגמה שנועדה להדיר את האפשרות שהם יהיו חלק וישתלבו בצבא. אפרש דבריי, לא ניתן להתעלם מהתהליך שהציבור החרדי עובר כיום ביחסו לצבא ולמדינה וממלא לחובותיו האזרחיות כחלק ממנה, זהותו הישראלית יותר משמעותית ומקבלת ביטוי ברצון להשתלב בתוככי החברה הישראלית מאשר לפני כמה עשורים, מן הראוי הוא לאפשר להם לעבור את התהליך הפנים מגזרי בדרכם להשתלבות הראויה מבחינתם ושומרת על הצביון הייחודי שלהם, וכפי הנראה יש מי שמזהים את התהליך ומתמלאים בעתה מכך שהחרדים ישתלטו על "צבאם ומדינתם" ובאמצעות השופרות המשומנים מייצרים שיסוי בציבור החרדי שאינו מתגייס ויצירת דמוניזציה כדי להדירו מהמרחב הישראלי ולדחוק אותו החוצה ושוב לזעוק מרה שהוא משתמט וחי בגטאות.

לסיכום, המיעוט הפרוגרסיבי שחלקו נמצא בדרגים הגבוהים בצבא במשק ובאקדמיה לא באמת רוצה חרדים וגם לא דתיים בעמדות כוח בצבא ובכל עמדה שלטונית אחרת, הוא מוכן לקבל אותם לאחר שהצליח 'לחנכם מחדש' במוסדותיו הייעודיים לכך או למצער שוליים וחסרי משמעות. הציבור החרדי ער לרצון לחילון של צעיריו ומגיב בסערה שלא בהכרח משרתת אותו ציבורית, ומאידך חלק מהציבור הדתי נבוך בהיותו מושפע מהשיח הציבורי המשסה ובתמימותו הולך שבי אחרי סיסמאות ריקות מתוכן של משרדי פרסום מושחזים ביחסו לציבור החרדי ואינו מבחין כי תנועת הפרוגרס יוצרת מעין הפרד ומשול בינינו, ולדאבון הלב הציבור הדתי נופל בפח הזה שוב ושוב.

הגיעה העת שנבין שאמנם קיימת מחלוקת עם חלק מהציבור החרדי ובעיקר רבניו ביחס למחויבות לומדי התורה ובכלל לשירות הצבאי, אך הבה נותיר זאת כמחלוקת עקרונית לשם שמים ולא נגרר חלילה לכדי איבה חברתית תוצר של מכונת הרעל הפרוגרסיבית. ובימי פורים אלו נתפלל לרבש"ע שנזכה להארת פורים שתסיר את הערפל ותערה עלינו רוח של דעת ואהבת אמת.