לאחרונה התקיים כנס חוזרים לגוש קטיף, בעצם קיומו יש אמירה מוסרית משמעותית שהמלחמה הנוכחית והשלכותיה לא היו לריק, הייעד אינו רק הכרעת הטרור הרצחני וגרורותיו, המטרה בעיקר לרפא את השבר שחולל ואפשר את הטבח בשמחת תורה, החרבת והפקרת שטחי ארצנו לאויבנו.

ההתיישבות היהודית בחבל עזה ביטאה את אחד המפעלים החלוציים המופלאים שקמו במדינת ישראל, כתלמיד בישיבת ההסדר במקום הכרתי מקרוב את תושביו המופלאים של הגוש ששילבו באישיותם מסירות ערכיות ופשטות מיוחדת במינה.

כיום כשני עשורים לאחר חורבן גוש קטיף ברור לכל כי היה בכך מעשה נפשע ומיותר שייזכר לדיראון עולם לאלו שהגו דחפו ותמכו בהריסתו, בטוחני כי ההיסטוריה תבוא חשבון עם אלו שנתנו יד לחורבנו. ויחד עם זאת החברה הישראלית ברובה לא יצאה מגדרה לעצור את המזימה ואף אלו שמחו דמעה מהמראות שהמסכים ריצדו בביתם בעת הגירוש המשיכו את שגרת חייהם, על אף שהייתה גם אהדה אצל רבים למפעל החיים בחבל עזה, ביום פקודה הסתבר שגוש קטיף זהו סיפורם של המתנחלים והחברה הישראלית בכללותה לא באמת חלק ממנו.

המחשבה לחזור לגוש קטיף ביסודה הינה הסרת החרפה ממדינה שהחריבה את עצמה לדעת אך טרם ממהרים להצהיר הצהרות. מחובתנו להבין את הזרמים התת קרקעיים שאפשרו את ההרס על מנת שבניינו העתידי לא יוחמץ ולא ניגע לריק.

בניינו של גוש קטיף אינו יכול להתכנס לאג'נדה חלוצית נוספת של המתנחלים והדתיים, השאיפה ומימושה צריכים להיות רצונו ודחיפתו של רוב הציבור הישראלי, ובעיקר זה שאין לו קול ונוכחות במרחב הציבורי אך מהווה יותר ממחציתו, נהוג לכנותו הציבור 'המסורתי' שמחובר בנימי נפשו למסורת היהודית וערכיה וארץ ישראל ספוגה אצלו בטבעיות חייו.

בילדותי גדלתי לצד חלק זה בחברה וחשתי את ליבם הפועם למסורת ואהבת האומה והארץ, התפללתי בבית כנסת שהמרכיב האנושי בו היווה פסיפס דתי – מסורתי. בהיותי בחור ישיבה צעיר נתבקשתי ע"י הציבור ליטול חלק בשיעורים ובדרשת השבת בבית הכנסת, כל אימת שדיברתי שם על קדושת ארץ ישראל ועל מסירות נפשם של חיילי צה"ל למען האומה וארצה עיניהם ברקו מהתרגשות אך ברגע שהתייחסתי למאבק על א"י ועל ההתיישבות שבזמנו היו סביב הסכמי אוסלו והגולן, תגובת הציבור הייתה צוננת למדי, חלק זה התכתב להם מיידית עם הדתיים המרוחקים שנות אור מחייהם ולא חשו חלק ממאבקם למרות שאהבת הארץ במובנה הפשוט והטבעי יקדה בליבם.

הציבור הדתי לאומי על גווניו גדוש באיכויות ובחלקו הגדול אף בתודעת שליחות ומסירות כשגרת חיים כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת שמח"ת, אך המסירות והסולידיות החברתית טרם הצליחה לפרוץ מעבר לגבולות הצבא, עדיין בינם לבין הציבור הרחב קיים חייץ, להבנתי הסיבה נעוצה בכך שהורגלנו לדבר על הדור אך הרבה פחות לדבר אליו בשפת האם שלו בגובה העיניים והלב. זאת אינה סמנטיקה בעלמא. נדרש לחולל שינוי מהותי המסוגל לראות ולחוות מקרוב את מכלול החברה הישראלית ובפרט את אלה שהודרו מלהיות סלתה ושמנה של החברה, עלינו לרכוש שפה קיומית ונוגעת שמסוגלת לגשר על פערים.

בתי המדרש והחינוך לסוגיהם של הציונות הדתית זכו להעמיד אלפי תלמידי חכמים מחנכים ומחנכות המסורים למלאכתם, אך השאלה המנסרת בחלל שנות דור חייבת להישאל, מדוע למרות כל זאת טרם הצלחנו לרכוש את אמונו של הציבור הרחב ובפרט המסורתי לפתוח את ליבו לתורתנו הגדולה?! אין ספק שתפיסה רוחנית עמוקה מצריכה תהליכיות ולא כל אחד מסוגל להסביר ושבעתיים קיים קושי בהסברתה בהמון, אם נהייה כנים זהו תירוץ שחוק שמבקש לפטור אותנו מאחריות, מכיוון שרבים הם התכנים שהציבור המסורתי מסוגל לקלוט ולהזדהות עימם, האמת צריכה להיאמר הקושי אינו התוכן אלא בעיקר הניגון של התוכן והיכולת הבן אישית לדבר בשפת הלב ולגעת בהם.

אחת הדוגמות המופלאות שדרכם ניתן לסבר את האוזן לקשר בריא ונכון עם הציבור הרחב, הייתה דמותו של הרשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל חניך ישיבת 'פורת יוסף' (החרדית..) שלא גדל בישיבה תיכונית ולא היה חניך בבני עקיבא ואף לא שירת בצבא, ואעפ"כ יצר סביבו אלפי אנשים מקרב הציבור הדתי והמסורתי שהעריצוהו וראו בו את רבם למרות השוני בניהם, מעבר לגדלות תורתו וטהרת ליבו של הרב, אחת התכונות הבולטות התאפיינו ביחסו לציבור הרחב, בכך שראה את עצמו באמת חלק מהם באופן הפשוט ביותר ודיבר ופנה אליהם ולא מעליהם, ממלא הציבור החזיר לו חופנים אהבה וראה בו מורה דרכם, יש לנו הרבה מה ללמוד ולהשתכלל מגישה פשוטה בסיסית ובריאה זאת.

הציבור הדתי נדרש להעמיק לשכלל ולהרחיב לא רק את ההסברה ואת התוכן אם כי בעיקר את יכולת הקשר שלו לציבור הרחב ולחולל את האמון מחדש, בבחינת 'אוהב את הבריות' באופן הטבעי ביותר וכשיחושו אהבה כנה ואכפתיות לשמה ממלא אז נוכל להפגישם עם התורה הגדולה, תורת הגאולה שהם חלק ממנה.

נשוב לעניין בו פתחנו, גוש קטיף יבנה בע"ה כאשר הציבור הרחב יהא חלק ממהלך זה אך כדי שהוא יחבור לכך, בפנינו מלאכה רבה לחדש עימו את ברית האחווה הפשוטה והטבעית. בניינו של הגוש אינה יוזמה נדל"נית או גחמה פרטית של המתנחלים/דתיים, הכרח הוא לגייס את תמיכת רוב הציבור ולא רק כאהדה פסיבית אלא ככאלה שלוקחים חלק פעיל ביציקת התשתית הרעיונית והממשית של השיבה לחבל עזה, על אף שבפועל ובאופן טבעי רק חלק קטן וחלוצי מממש את חזון ההתיישבות אך חלק זה מוציא לפועל את הרצון של רוב החברה הישראלית, כשליח מצוה.

הרצי"ה קוק זצ"ל שהיווה את המנוע הרוחני להקמת התיישבות ביש"ע ועמד כארי במאבק למניעת הנסיגה מסיני הרבה לשאול את תלמידיו 'האם העם איתנו'? כפי הנראה אמירה זאת מבוססת על הסברתו של הרצי"ה את הגדרת מצוות יישוב הארץ ע"פ שיטת הרמב"ן, "עִקַּר הַמִּצְוָה הוּא הַכִּבּוּשׁ הַמַּמְלַכְתִּי, הַשִּׁלְטוֹן הַלְּאֻמִּי הַכְּלַל־יִשְׂרְאֵלִי בְּטֵרִיטוֹרְיָה קְדוֹשָׁה זוֹ, וּמִתּוֹךְ הַמִּצְוָה הַכְּלָלִית יֶשְׁנָהּ הַמִּצְוָה הַפְּרָטִית, הַמֻּטֶּלֶת עַל כָּל יְהוּדִי וִיהוּדִי לָדוּר וְלָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־הַקּדֶשׁ.

ברור לנו מעל כל ספק כאשר יתקיים בנו "כִּֽי־רָצ֣וּ עֲ֭בָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶ֑יהָ וְֽאֶת־עֲפָרָ֥הּ יְחֹנֵֽנוּ" אז נראה בהמשך גם מימושם של הפס' הבאים "וְיִֽירְא֣וּ ג֭וֹיִם אֶת־שֵׁ֣ם ה' וְֽכָל־מַלְכֵ֥י הָ֝אָ֗רֶץ אֶת־כְּבוֹדֶֽךָ. כִּֽי־בָנָ֣ה ה' צִיּ֑וֹן נִ֝רְאָ֗ה בִּכְבוֹדֽוֹ".