פרשת בשלח. המילה "ויהי" פעמים פירושה צער ופעמים שמחה, לעומתה המילה "והיה" תמיד לשון שמחה. כך לפי חז"ל. אם כן מדוע התורה פותחת את פרשתנו במילה "ויהי" הנתונה לפרשנות של צער, הרי זו פרשה שאמורה לתאר המון שמחה, את סיפור יציאת מצרים? לכאורה המילה "והיה" מתאימה יותר?

נראה שהרבה צער היה מלווה עם יציאה זו. כוונתי למה שאמרו חז"ל: "בארבע כתות עמדו ישראל על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח". צריך לשים לב שעברו רק כמה ימים, ושוב חלוקים זה עם זה. מדוע?

הערב רב ובני ישראל

לפי המדרש יצאו עמם גם ערב רב, אנשים שנמשכו אחרי הכריזמה של משה וכדומה. כאלה שהצטרפו מתוך שיקולים אינטרסנטיים. כמובן שכל מכשול קל שבקלים – ובוודאי גדול – עלול להחליש את המהלך ולהטיל אימה ובהלה על האחרים. כפי שקרה ומתואר במדרש זה.

צריך להבחין בין הקבוצות היוצאות ממצרים. הערב רב מכונים בשם "עם", האחרים מכונים בשם הנעלה יותר "בני ישראל". אבל גם בקבוצה זו יש הבחנה נוספת וחשובה. יש קבוצה שסומכת על הנשק שלהם, עליהם מעידה התורה "וחמושים עלו בני ישראל". הפירוש הפשוט שהיו חמושים בנשקם וסומכים על עוצמתם. שזה חשוב, אבל לא מספיק.

הקבוצה הנעלית מהם מופיעה בהמשך. אותם מתאר הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" ומתרגם שם התרגום 'בריש גלי'. הם הולכים בביטחון אמיתי ברבש"ע ולא סומכים על גבורתם ואומץ לבם. כך יובנו הפסוקים הבאים, שנראים כסותרים. התורה מתארת את הפחד שאחז בעם ישראל כשהמצרים התחילו להתקרב אליהם:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יי. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם".

התורה מדגישה שהפחד מגיע מ"בני ישראל". זה מוזר שהרי הערב רב מכונים בשם "עם" והם אלו שהיו צריכים להיות מוזכרים כעת עם תיאור הפחד. כאן יש פחד אחר ואלו דברים נפלאים ששמעתי מהרב שרקי שליט"א.

דווקא "בני ישראל" חוששים

לפי חז"ל – וזה נכנס בפשט המילים – פרעה עשה כאן פעולה פולחנית. "ופרעה הקריב" במשמעות הנוספת של המילה, פרעה הקריב קורבן. הוא עשה זאת בזמן שעם ישראל הגיע ל"פי החירות". לפי המסורת עבד שברח ממצרים והגיע לאבן זו, נעשה חופשי. וכן היה עם בני ישראל שהגיעו לאבן זו ונעשו חופשיים. לפי הכללים המצריים.

ממילא כאן פרעה בא בטענה כפי שאומר המדרש: "שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים".

יש כאן איום אמיתי על עם ישראל, קטרוג אמיתי מלמעלה. דווקא בזמן שהגיעו לאותה אבן והפכו להיות חופשיים. עד כה היו עבדים והעבד לא ברשות עצמו וממילא לא ניתן לשופטו על חטאיו. כעת שהם חופשיים יש מקום לטענה מה הם שונים מאתנו? לכן דווקא "בני ישראל" חוששים – האם מידת הדין תנצח. יש כאן סכנה קיומית המרחפת עליהם.

משה משיב בדבריו לאותן הקבוצות שנעשו אבותינו על הים: "זאת שאמרה ניפול אל הים נאמר להם: "התייצבו וראו את ישועת ה'", זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם: "כי אשר ראיתם את מצרים", זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדו נאמר להם: "ה' ילחם לכם" וזו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם: "ואתם תחרישון" – ה' ילחם לכם".

השלב הבא – משה פונה בתפילה לקב"ה

תגובת השם מדהימה – כך לפי הזוהר – והיא מחזירה אותנו לראשית הדברים: "לאו עידנא דצלותא השתא." עכשיו לא הזמן של תפילות, עכשיו הזמן של מעשים: "דבר אל בני ישראל ויסעו".

"בני ישראל" צריכים לעשות מעשים בזמן הגאולה. להניח את רצונם האישי ולעשות רצון השם יתברך. הקב"ה מחכה לאותה קבוצה. לא מדובר על הרבה אנשים, ובזמן ההוא דובר על אדם אחד בשם נחשון שעשה זאת. בעקבותיו נבקע הים.

כך בימינו, בזמנים של גאולה צריכים לעשות מעשים. הם גורמים לעורר רחמים מלמעלה ולזרז לנו את התהליכים מלמטה.

הדברים מוקדשים להצלחת ושמירת חיילנו, ולעילוי נשמות הנופלים ולרפואת הפצועים שברגעים אלו מחרפים נפשם למות עבורנו. הם אנשי המעשה שמזרזים את גאולתנו. יה"ר שנזכה לראותה בקרוב וברחמים גדולים.

==

הרב איתמר לוי, בוגר ישיבת מצפה יריחו, משמש כרב בעיר הולדתו קריית שמונה.