"שלום סיון, שמי לימור זוסמן. לפני 23 שנים, כשהייתי בת 6, הוריי הלכו לחתונה באולמי ורסאי ולא חזרו. הרצפה כידוע קרסה, ועשרות נהרגו. קמתי לבוקר שבו הבנתי שאני לבד בעולם.

כשאני שומעת על אביגיל עידן, הילדה שאיבדה את שני הוריה וחזרה מהשבי, ועל ילדים נוספים – אני מכירה את החושך הגמור הזה.

אני זוכרת את כולם יושבים שבעה בבית של אחת הדודות ובוכים, דודה אחת מתעלפת, השנייה צורחת… יצאתי מהבית, אף אחד לא שם לב, הלכתי לחצר, הצבעתי על שלושה כוכבים בשמיים ואמרתי בקול: 'אבא ואימא ואלוקים שומרים עליי ביחד'. אחר כך התברר שצלם עיתונות צילם אותי שם.

מאותו רגע, קיבלתי כוחות שלא מהעולם הזה, להיצמד לחיים ולבחור בהם. עם השנים למדתי את הפסוק: 'כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי'. למדתי מה הכוח של אלמנים ואלמנות, של יתומים ויתומות. יש עליהם שמירה מיוחדת.

אני לא רוצה להבטיח הבטחות ריקות: זה לא עובר. אני עדיין הילדה בת ה-6 שמחכה שהוריה יחזרו כבר מהחתונה. אני עדיין הילדה בת ה-12 שעומדת בטקס בת מצווה בכיתה ו', כשכל החברות שלי עומדות לצד אימא שלהן, והאבות בקהל.

אבל אני ראיתי את זה אצלי: אלוקים לקח נשמה – אבל ייתן נחמה.

צריך לעבוד בשביל זה. לכל מי שמסביב אני אומרת: תהיו איתם בכאבם. תיתנו ותחבקו ואל תבקשו דבר. תהיו רגישים וזהירים. תנו להם זמן. והכי חשוב: אל תרחמו עליהם! את הרחמים תשאירו בחוץ. רק תאירו להם את החוזקות שבהם. אל תתמקדו בפציעות שלהם אלא בכוחות שלהם. אל תהפכו אותם לתלויים בחסדים של אחרים כל ימיהם, תנו להם לבנות את עצמם בגבורה.

היום אני נשואה, אימא, לומדת כדי לעבוד בתחום הייעוץ והמשפחה (אולי דווקא כי איבדתי משפחה). אפשר לבחור בחיים.

כל הלילה לא ישנתי וכתבתי את זה לעצמי, למשפחות השכולות, לכולם, ולילדה אחת במיוחד. ברוכה השבה, אביגיל".