חופשות הקיץ הן זמן טוב לפגוש אנשים, בטיולים ובמסגרות אחרות. רוב האנשים שאני נפגש עימם מספרים לי שהם מתחזקים מהמסרים האופטימיים שאני מפיץ; חלק טוענים שזו תמימות; אולם ישנם מעטים שממש כועסים על כך שמישהו מעז לחשוב שיהיה טוב. במפגש מקרי עם אדם מבוגר הוא סינן לעברי בזעם: "אתה והאופטימיות הארורה שלך…".

שורשי המאבק כיום אינם פוליטיים אלא פסיכולוגיים ורוחניים. קיימים בתוכנו אנשים שמבוהלים ומבהילים שאנו הולכים לקראת חורבן. כאשר אדם חש שהחיים חסרי שליטה, קרי אין אלוקים, הוא מפתח תפיסת עולם פסימית ולוחמנית. הרבה פעמים תחושת ההתפרקות מתיישבת על בעיות אישיות של אנשים שרע להם ובתת הכרה רוצים שלכולם יהיה רע. לא במקרה הסיסמאות והדמויות המרכזיות של המחאה הן נגטיביות – 'תתנגדו' – לא משנה למה. הפסימיות מציגה עצמה כריאלית אולם למעשה היא פועלת על פחדים דמיוניים, ולכן היא בולטת באמצעי המדיה והתקשורת.

אבל הטוב יותר חזק מהרע; התקווה מנצחת את הייאוש. זו הסיבה שחוצות ישראל מלאות בנופשים; זו הסיבה שאנו מתמלאים בתקווה מחודשת לקראת חודש אלול שנוכל לתקן את החיים שלנו; זו הסיבה שילדים בגן ישירו עוד מעט "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה".

אף אחד לא מקל ראש בקשיים שעומדים לפנינו: בפרספקטיבה היסטורית שנת תשפ"ג תיזכר כשנת משבר חברתי לא פשוט (כפי ששנת תש"פ זכורה כשנת משבר רפואי), וחלילה יכולים להיות גם גילויי אלימות, כבר עכשיו ישנם. אבל המפחידים שמיליציות חמושות יהרסו את מדינת ישראל במלחמת אזרחים; שנחולק ל"מלכות ישראל ומלכות יהודה"; שהכלכלה תקרוס; ושחיזבאללה יכבשו את ישראל – זקוקים לסיוע מגורמים מקצועיים.

עוד תראו כמה טוב יהיה בשנה הבאה. נתגבר על הכל.