רב קבוצת יבנה וראש מכינת 'רוח השדה' הרב אילעאי עופרן, נמנה על הזרם הליברלי בציונות הדתית. עם זאת, הוא לא חוסך ביקורת מהמחנה ומהזרם אליהם הוא שייך.

בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק לו, תהה הרב עופרן על כך שרבים בציבור הליברלי נוהגים לצמצם את אורח חיים הדתי לעולמן הפרטי, ואז באים בטענות שקולם לא נשמע בציבור הכללי.

בפתח דבריו כתב הרב עופרן: "אחד המאפיינים המתסכלים של החברה הדתית הליברלית (שאני במובנים רבים חלק ממנה), הוא שחבריה וחברותיה תופסים את המושג "דתי" כשם הפרטי שלהם ולא כשם המשפחה".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב אילעאי עופרן על הזרמים ביהדות (חדר השאלות, נאמני תורה ועבודה)

הרב עופרן פירט למה הוא מתכוון: "הם ילבשו ציצית, אבל בדרך כלל מוסתרת מתחת לבגדים. הם יברכו לפני שיאכלו או ישתו, אבל תמיד בלחש. הרעיון של לזכות את הסובבים בלענות אמן, נראה להם בין מיותר או מגוחך, לשתלטני וכוחני. הם יקפידו על תפילה, אבל לעולם לא יהיו אלו שיוזמים מניין ביציאה מהנחל או בהפסקת צהריים במילואים. הם יעדיפו להתפלל ביחידות ולא לפנות לעוברים ולשבים ולבקש מהם להיות עשירי (מה שאחי יוחאי נוהג לכנות בחיוך "הטרדה מניינית")".

הוא נקט בדוגמאות נוספות וכתב: "אם ישאלו אותם על אמונה באלוהים, הם יגידו שזה דבר אינטימי. הם יבוזו, במידה רבה של צדק, לאובססיה של הציבור הדתי והחינוך הדתי במיוחד, לסממנים חיצוניים. יזכירו שכיפה היא רק מנהג, ויאמרו שקשה להם שמתייגים אותם כדתיים, ובמקרים קיצוניים יעדיפו לחבוש כובע או לעבור לכיפה שקופה. הדתיות שלהם היא פרטית ואישית, היא מתנהלת אצלם בלב, בבית או בבית הכנסת. אבל מעט מאד בשאר מרחבי החיים שלהם. סוג של "יהודי בביתך ואדם בצאתך". לא פעם הם מזכירים לי משפט ששמעתי מרב רפורמי בארצות הברית – "חברי הקהילה שלי נלחמים בעוז על הזכות של כל קבוצה אחרת לבטא ברבים את הזהות שלה. אבל נגעלים ומתעצבנים כשמישהו מהקבוצה שלהם עושה את זה".

הרב עופרן הבהיר כי הוא מבין מהיכן זה נובע: "אני יודע שזו תשובת המשקל לעמדה ההפוכה, שמאפיינת רבים באגפים היותר "שמרנים" בחברה הדתית – זו שמבקשת כל הזמן להפגין ולהשתלט, ושעסוקה ב"להיראות" יותר מב"להיות". ועדיין, ואני כותב זאת בזהירות ומתוך אהבה גדולה, כי האנשים האלו הם רבים מקרב חבריי, קהילתי ומשפחתי".

בסוף דבריו כתב הרב עופרן את עיקר דבריו: "אי אפשר לצמצם כל הזמן את העולם הדתי למרחב הפרטי בלבד, ואז להתלונן שוב ושוב על כך שקולכם לא נשמע בחברה הכללית, על מחסור בשותפים לדרך, במוסדות חינוכיים תואמים או בכוח והשפעה על החברה. אי אפשר לבנות עולם דתי שכולו פרטיות ואינטימיות ואז להתלונן שאתה מרגיש בודד".