כבר תקופה שבכל מקום אנחנו שומעים קריאות מכל עבר לכל עבר לא להפוך את יום הזיכרון ליום פוליטי.

בקשות חוזרות ונשנות מהפוליטיקאים לא להגיע לבתי עלמין, אפילו אתמול אחות שכולה הצהירה בהפגנה שאם גלית דיסטל תגיע לבית העלמין היא בעצמה לא תעלה לקבר אחיה שנפל.

כמה אבסורד להפוך את הכאב והשכול לחלק מהפגנות ולצד פוליטי כזה או אחר.

24,213 חללים מסודרים שורות שורות בבתי העלמין הצבאיים ובניהם חיילים צעירים, ימנים ושמאלנים, חרדים אדוקים וחילונים גמורים.

מתחת לשיש המהודר אין הבדל בדעות פוליטיות או מקום מגורים, הטרור לא בורר אותנו, הוא יורה בלי הכרה.

וכולנו נפגעים. ובכל שנה זה הופך להיות אכזרי יותר וכואב יותר.

אחרי שכל כך ניסיתם והתאמצתם לא להפוך את היום הזה לפוליטי הצלחתם לעשות את הפעולה ההפוכה.

אז ברוכים הבאים לשנה הראשונה בה יום הזיכרון יהיה פוליטי.

ובמהלך היום במקום לציין את זכר הנופלים נתעסק באיזה פוליטיקאי הגיע לאיזה לבית עלמין ומי לבש חולצת מחאה ומי קרא לעברם קריאות גנאי

ולרגע קטן נשכח שיום הזיכרון מיועד כדי שנזכור מה האויבים עשו לנו, על מה האחים שלנו נפלו.

ולעוד רגע קטן נחשוב שהאשמים בהכל אלה הפוליטיקאים.

והרפורמה היא האויב, המפגינים הם האויב, המתנגדים להפגנה הם האויב.

כולם אויבים, חוץ מהאויב האמיתי שרצח לנו את האחים שלנו בשביל המדינה הזאת ובשביל החיים שלנו במדינה הזאת.