אסור להשוות בין המהפכה המשפטית להתנתקות

רבים, בעיקר מימין אבל לא רק, משווים את התקופה האחרונה לזו שקדמה להתנתקות. אני מבין אומנם את הסנטימנט, אבל כופר בהשוואה.

אני מבקש להתחיל מהסנטימנט. למרות שמאז ומתמיד תמכתי בפינוי ההתנחלויות (כולן) – עדיף במסגרת הסכם כולל, אך גם באופן חד צדדי, מעולם לא ראיתי במתנחלים אויבים. כירושלמי דתי תמיד היו לי חברים ואף משפחה שגרו בהתנחלויות, ואף זכיתי ללמוד בישיבת ההסדר בהתנחלות 'עתניאל' שבדרום הר חברון.

ההתנתקות אומנם התרחשה בזמן שהייתי שליח של בני-עקיבא והסוכנות היהודית בקופנהגן, אך גם ממרחק זה עקבתי אחר המתרחש, ולא התעלמתי, ולו לרגע אחד, מכאבם הכן והאמיתי של המתנחלים ותומכיהם.

כשהיו מעצרים מנהליים של מפגינים, וכשפונו הפגנות בכוח, מחיתי על כך בדיוק כשם שמחיתי כנגד מעצרי קטינים ללא משפט וסיוע מקרב הפלסטינים. אני זוכר גם שהתפעלתי מהמספרים ומנחישות המפגינים נגד ההתנתקות. שמחתי על הרוח הדמוקרטית שנתנה להם לעמוד ולהביע את כאבם והתנגדותם למהלך. ואם זו היתה נמנעת מהם, הייתי מוחה על כך בתוקף, בדיוק כפי ש'בצלם', 'רופאים לזכויות אדם' ו'אמנסטי' – שלושת "אויבי ישראל", מחו על היחס הממשלתי למפונים לפני, תוך כדי ואחרי ההתנתקות.

אני זוכר היטב את הימים הקשים הללו. אני זוכר את עצמי יושב מול המחשב בקופנהגן וצופה בתמונות הקשות של הפינוי. תמכתי במהלך, ועודני תומך בו, אבל זה לא מנע ממני להבין את כאבם ואף לבכות למראה התמונות. היו לי חברים שפונו מגוש קטיף, ראיתי ילדות וילדים עוזבים את הבית בו נולדו וגדלו, איך יכולתי להישאר אדיש למראות? בטח ובטח שלא לשמוח לאיד. על אף חוסר הסכמתי הגורפת עם מתנגדי הפינוי, הערכתי אותם על מאבקם, והצטערתי על כאבם.

לצד הסנטימנט ישנו גם הצד העובדתי. ההתנתקות וההפיכה המשפטית-משטרית לא נמצאות על אותו מישור, כך שמראש אי אפשר להשוות בין השתיים. נתחיל מזה שההתנתקות היתה מהלך מדיני נקודתי. נכון, מדובר במהלך גדול ומשמעותי שנגע אישית ומיידית בחיים של רבים, ובכל זאת, הוא לא שינה סידרי עולם, שלטון ומשטר.

ההתנתקות לא נועדה לשינוי דמותה של מדינת ישראל וסדרי המשטר. גם בדיעבד היא לא יצרה שינוי שכזה. "הרפורמה המשפטית" כל מטרתה היא לשנות את הסדר השלטוני שקיים כאן מאז קום המדינה.

שנית, מפעל ההתנחלויות, שגוש קטיף וצפון השומרון היו חלק ממנו, הינו מפעל של מיעוט (בטח אם סופרים את כל מי שיושבים בין הירדן לים), אשר פועל באופן חד צדדי במטרה לקבוע עובדות בשטח, בניגוד לחוק הבינלאומי, המוסר והדמוקרטיה, תוך רמיסה גסה של הפלסטינים בשטחים ובכדי למנוע הסדר עתידי של שלום.

למרות כל זאת, מפעל ההתנחלויות זכה לאורך כל שנות קיומו לתמיכה ממשלתית ותקציבית רחבה. הסדרי ביטחון שסופקו גם למאחזים הבלתי חוקיים, תשתיות בסיסיות של מים וחשמל שלהם לא זוכים גם הכפרים המוכרים בנגב, מעמד חוקי שונה ופריווילגי מזה ש"זוכים" לו הפלסטינים בשטחים, ואף תמיכה וגיבוי של בג"צ – כן, כן, אותו גוף אותו מנסים למוטט בימים אלו ממש.

בהינתן זאת, החלטת הממשלה לפנות את המתנחלים מגוש קטיף וצפון השומרון – אותם מתנחלים שזכו לתמיכת הממשלות השונות, היתה לא רק דמוקרטית, אלא גם, ובעיקר, מוסרית באופייה. וטובה היתה שעה אחת קודם.

לצערי, בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועות המחאה ההולכת ומתרחבת, אני פוגש בעיקר זלזול, הקטנה, שנאה ושמחה לאיד מצד תומכי ה"רפורמה המשפטית". כבר אין ויכוח, יש רק התנצחות. אין כבוד, רק התנשאות. אין הבנה, רק זלזול ובוז.

אז לא – המאבק היום כנגד ההפיכה המשפטית-משטרית בישראל, לא דומה בשום צורה למאבק בהתנתקות, לא במהות, לא בצורה ולא בהשלכות לעתיד של כולנו.

דניאל יונס הוא פעיל חברתי.