הלוויתן: פרייזר מרשים ביותר, חבל שהסרט פחות
הסיפור שבמוקד "הלוויתן" אינטימי וקטן לכאורה, אבל הסרט משתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותו כדי להגביר את הווליום של הדרמה שבמרכזו. השחקן הראשי מצוין, אבל הסרט גורם בסופו של דבר לתחושה של מניפולציה רגשית מתמשכת
שימו לב: הסרט נפתח בסצנה לא פשוטה שכלולים בה גם תכנים מיניים מפורשים. גם רגע השפל שמתואר בה נועד לאפיין את דמותו האומללה אחוזת הבולמוס, אבל יתכן שהיא הופכת את הסרט ללא מתאים לצופים מסוימים.
בהקרנת הבכורה של "הלוויתן" בפסטיבל ונציה הקהל עמד על רגליו בתשואות במשך שש דקות תמימות. ברור היה שהן מופנות בעיקר לברנדן פרייזר, השחקן הראשי, שחוזר בסרט הזה למסך לאחר שנעדר ממנו במשך תקופה ארוכה.
בשיא הקריירה שלו גילם פרייזר את הכוכב החתיך באוסף מכובד של סרטים, ואת הקאמבק שלו הוא עושה בתפקיד גבר בודד שסובל מהשמנת יתר חולנית. ניכר היה שהתגובה לשובו, ועוד בתפקיד שרחוק מאוד מהטיפוסים שנהג לגלם, ריגשה אותו מאוד;
ואם התגובה שלה זכה בפסטיבל ונציה לא הספיקה, "הלוויתן" כבר הספיק לקטוף כמה פרסים ופרייזר עצמו מועמד לאוסקר על הופעתו. משמח לראות שפרייזר זוכה – בצדק – לחיבוק מהקהל ומהמבקרים, וניתן בהחלט לזקוף את ההצלחה של הסרט בעיקר לזכותו.
עלילת הסרט – הלוויתן
הסרט שביים דארן ארונופסקי מבוסס על מחזה מאת סמואל ד' האנטר, שגם עיבד את התסריט למסך. הוא סובב סביב צ'רלי, מרצה בקורס מקוון לכתיבה, שסובל מהשמנת יתר שמקשה עליו לעמוד בכוחות עצמו ואף מאיימת על חייו.
צ'רלי הבודד מבקש לחדש את הקשר עם בתו המתבגרת, שאותה ואת אמהּ נטש כשעוד היתה ילדה, לטובת חיים משותפים עם סטודנט שבו התאהב. בתו, אלי (סיידי סינק), נוהגת בו בנבזות – אך הוא ממשיך לעודד אותה להיפגש אתו.
הסרט מתרחש כולו בדירתו של צ'רלי, שמתקשה לזוז, ונעזר לשם כך בתמיכה של חברתו והאחות שמטפלת בו – ליז (הונג צ'או). אל הדרמה מצטרף מיסיונר צעיר בשם תומס (טיי סימפקינס), שמגיח מדי פעם מתוך רצון להציל את נפשו של צ'רלי, ששקוע בבולמוס אכילה הרסני מאז שאהובו מת.
פרייזר נותן הופעה קשה לצפייה, אבל גדולה מהחיים
הסיפור שבמוקד "הלוויתן" אינטימי וקטן לכאורה, אבל הסרט מתאים את עצמו למידותיה של הדמות הראשית, ומשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותו כדי להגביר את הווליום של הדרמה שבמרכזו.
בולטים במיוחד התקפי האכילה האימתניים של צ'רלי שמתוארים כמערבולת אפוקליפטית שסוֹפה ידוע מראש, ואליהם מצטרפים רגעי השיא הדרמטיים שגובלים בצעקנות. למען האמת, האינטנסיביות שבה הסרט נוהג בכל הנוגע לאכילה אפקטיבית ביותר: היא מעוררת תחושת קבס פיזית ממש, כך שזנחתי בשלב מוקדם למדי את הפופקורן שלי.
גם הרגעים הדרמטיים של פרייזר, על אף האינטנסיביות שלהם, שומרים על אמינות ותופסים בקישקעס. התוצאה היא דמות שעולה על גדותיה, שמתקשה בוויסות רגשותיה ויצריה, ושחוטאת בהפרזה מסוכנת. פרייזר נותן הופעה קשה לעתים לצפייה, אבל גדולה מהחיים.
זו ההזדמנות גם להזהיר ולכתוב שהסרט נפתח בסצנה לא פשוטה שכלולים בה גם תכנים מיניים מפורשים. גם רגע השפל שמתואר בה נועד לאפיין את דמותו האומללה אחוזת הבולמוס, אבל יתכן שהיא הופכת את הסרט ללא מתאים לצופים מסוימים.
הלוויתן
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
ועם זאת, הסרט גורם בסופו של דבר לתחושה של מניפולציה רגשית מתמשכת. נסיבות חייו של צ'רלי המיוסר, הסערה המתרגשת מחוץ לביתו, העלבונות הארסיים שמטיחה בו בתו, הדיאלוגים המלודרמטיים, והדיונים הפסאודו־תיאולוגיים בסרט יוצרים תחושת גודש – במיוחד לאור העובדה שהסרט מתייחס לעצמו ברצינות תהומית.
מסחטת דמעות שמכוונת לאוסקר
לרגעים יש רושם שמדובר במסחטת דמעות מהסוג הנפוץ, שמכוונת הישר לעונת הפרסים – אשר יוצריה מתייחסים אליה בטעות כאל יצירת מופת חד פעמית.
הסרט מקבל את שמו מחיבור שמוקרא כמה פעמים לאורך הסרט, ומסכם את "מובי דיק". מובן מאליו שהלוויתן, שמתואר בחיבור כ"סתם חיה ענקית מסכנה", מייצג את צ'רלי – ושקפטן אחאב, שמנסה לשווא להקל את כאבו בעזרת נקמה, מייצג את הדמויות שנוטרות לצ'רלי טינה.
מעבר לאלגוריה המפורשת הזאת, האנטר וארונופסקי לא טורחים להוסיף רבדים לאזכור הספרותי הזה. למעשה, הסרט דל מאוד בסבטקסט: הוא מפציץ את הקהל בדימויים קשים לעיכול, אבל לא טומן מאחוריהם דבר.
ארונופסקי נוטה לביים סרטים פסיכולוגיים שמעוררים מצוקה אצל הצופים, ו"הלוויתן" לא יוצא־דופן: הוא אפל, מורט עצבים ומעציב. זו בהחלט דרמה משכנעת, והיא לא משעממת; אבל הפעם היא גם די בנלית, לעתים גרוטסקית – והיא מתוחכמת פחות מכפי שיוצריה חושבים שהיא. את ברנדן פרייזר שווה לראות בכל זאת.