מיקי גבריאלוב מלחין, יוצר ומבצע כבר יותר מחמישים שנה, וגם בגיל 73 הוא לא מפסיק לחדש.
בראיון באולפן סרוגים לרגל יציאת אלבומו החדש "מתוך זהב וכתם" של שירי ביאליק, הוא מספר איך זה להיות זה ש"עובד עם אריק איינשטיין": "הקול שלי היה הקול שלו, למצוא את הקול שלי לקח זמן", על המוזיקה שמשאירה אותי חי ורענן: "לנוח? מה פתאום", וכשהוא מדבר על נכדיו, עיניו נוצצות: "כשאני חושב, בשביל מה? הם מראים לי שיש עתיד".
גבריאלוב התאהב במוזיקה כבר שהיה ילד קטן. "כשהייתי בן אולי חמש או שש, אבא שלי קנה רק לי מפוחית מפלסטיק, והייתי מזמזם ומפזם מנגינות". הוא לא ישכח את "אלביס השכונתי, עם גיטרה בצבע אדום לוהט", ואת הפריטה הראשונה על המיתרים: "הצלילים הדהימו אותי, ואמרתי זהו- אני רוצה לנגן".
בראיון הוא מספר על הלדינו, הטורקית והארמית מהבית שהוא הדחיק והתעקש לא ללמוד: "רציתי לשיר בעברית, ולהיות ישראלי ככל הישראלים", על המוזיקה של היום "נוצר מצב שאין שליטה על השפה, והיא נהיית קצת רדודה. ביומיום אפשר לדבר איך שרוצים, אבל בשירה צריך להתעלות".
מיקי גבריאלוב באולפן סרוגים. צפו בראיון המלא:
מיקי הצעיר היה בן בערך 11 כשהתאהב במוזיקה, אבל הוריו לא אהבו את הרעיון. "הם אמרו לי, 'מה אתה ליצן? צריך לעבוד. תביא פרנסה'. אחרי וויכוחים, הסכמתי ללמוד נגרות כדי שתהיה לי פרנסה, והם קנו לי גיטרה". בגיל 15 וחצי כבר הקים את להקת הצ'ר'צילים המיתולוגית, והשאר היסטוריה.
נפרד מקלפטר, חברו מהצ'רצ'ילים (צילום: תומר נויברג/פלאש 90)
עד גיל 25 הוא הספיק לעמוד מאחורי קלאסיקות ישראליות כמו "בדשא אצל אביגדור", "סע לאט" ו"אמא אדמה", בלי ללמוד מוזיקה באופן ממוסד. "באקדמיה למוזיקה זרקו אותי מכל המדרגות, כי הייתי ילד שלא עשה בגרות".
מיקי גבריאלוב התפתח והשתנה עם השנים, כשלכל תקופה יש את הקסם שלה. "אריק איינשטיין, אני ואתה וקפה טורקי, היו חלק מההתחלה והתמימות שלי", הקול של הצ'רצ'ילים היה של הרוקנרול, ואחרי הלימודים נולדו שירים כמו אבא סיפור ואהבה יוונית: "ושם הפכתי להיות זמר".
בשנות ה-90, גבריאלוב החליט לעשות מחווה להוריו והוציא אלבום בטורקית. "הדחקתי את הדברים האלה… אבל הדבר הזה החזיר אותי לבית, ומתוך זה מצאתי את עצמי שר אחרת. זה היה ייחודי לי, והרגש יצא מתוך הקול שלי. אם אוהבים את זה- סבבה, ואם לא, אז ניסיתי. זה אני".
ההלחנה הייתה המקום הטבעי של גבריאלוב, והשירה דרשה ממנו יותר. "לא רציתי להיות רק זמר ששר שירים של אחרים… שאלתי את עצמי- איזה שירים אני כותב עכשיו שיתאימו לקול הזה שפתאום גיליתי?"
היום, הוא שלם, בטוח, וממש לא רוצה לנוח. "זה לא רק עניין של מורשת", הוא מסביר. "זה משאיר אותי חי, רענן. אם לא אעשה את זה, ארגיש שאני סתם בעולם הזה. אני לא דתי, אבל המוזיקה היא בית הכנסת שלי. אני יושב שם בשקט. קורא, יוצר, מקליט, חושב, ומרגיש שאני עושה משהו שיש לו טעם. לכל אחד יש את הפינה שלו, וזה הקודש שלי".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
