ובחרת בחיים

בכל שנה אני מתבונן בתמונות מ"שם". ביני לביני אני תוהה בחרדה: האם הייתי שורד? האם הייתי ניצל? ואשתי? והוריי? אחי ואחיותיי? ילדיי? האם היו לנו את כוחות הנפש להתמודד עם הזוועות? את מבנה הגוף כדי לעבור את הסלקציה? את התושיה לדעת להשיג עוד חתיכת לחם לאכול ובגד ללבוש? את העורמה ויצר ההישרדות?

ומה באמת היה דרוש כדי לצאת משם בחיים? אמונה גדולה באלוקים? באדם?

גם ממרחק השנים, סיפורי ההצלה הרבים והמפורטים, מלמדים על כאוס מוחלט. הסתר פנים. אקראיות. ברגע אחד ובהינף יד של ד"ר מנגלה: גורל אחד לה' – שמאלה, אל המשרפות וגורל אחד לעזאזל – ימינה, לחיים של עבודות כפיה או ניסויים מדעיים מטורפים.

אבל גם אז, בימים החשוכים והנוראים האלה, לא הכל היה מקרי ושרירותי. בכל רגע ורגע, היה לאדם, לכל אדם, את האפשרות לבחור. גם לגרמני שכל סביבתו הלכה שבי אחרי נאומיו החולניים והמהפנטים של היטלר. וגם ליהודי ששמר על צלם האלוקים שבו, בתוך התופת והזוועה.

כך שימשו להם בערבוביה נוראית מקריות והשגחה, גורל ובחירה, עיגולים סגורים וקווים ישרים.

בעולם הרנדומלי ההוא לא היה לאדם המבקש אלוקים ומוסר מרגוע ונחת אלא בעצמו ובבחירתו. לצו "ובחרת בחיים", לא היה בהכרח פשט. החיים היו חיי הנפש והמוסר. אף על פי כן ולמרות הכל.

בשנים האחרונות הפך יום הזיכרון לשואה למעין יום כיפורים ישראלי. אשמנו, בגדנו, גזלנו, כבשנו. גם אנחנו יכולים להיות כאלה ובעצם אנחנו כבר כאלה, אומרים לנו כל מיני דרשנים ומייסרים מודרניים. בעיניהם זה רק מקרה שהגרמנים הם אלה שהוציאו את כל הרוע הזה מקרבם ורק במקרה הקורבנות שלהם היו יהודים.

האין זה פרדוקס שדוקא אנשי התרבות והנאורות המערבית רדפו כחיות טרף פראיות אחרי הפרימיטיביים וחסרי המוסר המקוללים? ואולי הכל הפוך?

בשם המוסר הנרדף הזה, אנחנו חיים פה. בשמו חזרנו לארץ אבותינו ולמולדתנו. בלית ברירה, בשמו אנחנו מנהלים את הסכסוך עם אויבינו ומשתדלים לעשות זאת בצורה המוסרית והנאותה ביותר ועומדים בכך בהצלחה לא מבוטלת. מנה לא מאוזנת של תביעה מוסרית, מעותת לעיתים את השיפוט, הופכת אויב לאוהב ואוהב לאויב ומסכנת את חיינו.

כבר 66 שנים אנחנו חיים בעולם של השגחה גלויה. הקב"ה מציץ עלינו מן החרכים שהולכים ונפתחים ואורו הגדול שוטף את מציאות חיינו. על פי האור הזה אנו מרחיבים את צעדינו ומכוונים את מעשינו ובחירותינו. לא ניתן עוד ליד גורל בינלאומית נעלמה, להטביע את חרותנו. נשאר נאמנים לעצמנו ולמקורותינו. לעולם? לא עוד!

==

שלומי פרץ הוא איש תקשורת