בימים האחרונים מתחולל דיון מרתק במחוזות השמאל על סיבת השנאה של הערבים. עשרות שנים השמאל נואם לנו שהם טובחים בנו רק בגלל הכיבוש, והנה הגיעה העת שבו יצאו מיטב בניו לחגיגה האוניברסלית הססגונית מכולם, וחזרו עם זנב בין הרגליים. רז שכניק הציב מולם מראה נוקבת.

השמצות, איומים, שנאה רושפת, היו מנת חלקם של העיתונאים שבטעות פלטו שהם מישראל ולא, נניח, מאקוודור. הימין, כצפוי, חוגג. הנה אמרנו לכם שזה לא קשור לכיבוש, ושוב הוכח שצדקנו. אבל באמת גם הימין חי באשליות, ומדחיק את עומק הבעיה.

ההבדל בין דת ללאומיות היא המימד הרציונלי. אם לפלסטינים היו שאיפות לאומיות אז אגרוף ברזל של צה"ל יבלום אותם. אבל אם השנאה שלהם מגיעה מן הדת שלהם, אז גם העקשנות שלהם מגיעה ממנה. אנחנו חיכינו אלפיים שנה לשוב לביתנו, הם לא המתינו אפילו חמישה אחוזים מכך. יש להם סבלנות, יש להם אורך רוח וכוח לבדו לא יספיק מולם.

כמו שחוזר ואומר הרב שרקי המאבק בין העמים מתחיל מאמונה וייגמר רק בזכותה. רק שיח מכבד ומכובד בין מנהיגים דתיים משני הצדדים, מנהיגים מפוכחים שיודעים גם לאיים ביד קשה של בן גביר אם יהיה צורך, יביא לסיום השנאה והסכסוך.

אם מחר יקום לנו רב ראשי שייקח לעצמו למטרה לממש את החזון התנ"כי ולפנות לאומות העולם, לנצרות ולאסלאם, בשם הדת היהודית, הוא ייתקל במשוכה רצינית – היהודים עצמם עדיין גלותיים.

יצאנו מהגלות אבל היחס הגלותי לגויים נשאר טבוע בנו. עוד לא שינינו תפיסה שכעת הגיע הזמן של החזון התנכ"י האוניברסלי. זו משימת הדור. כשאנחנו נשנה תפיסה, יקום לנו רב ראשי שיהיה פרי של השינוי הזה והוא, ורק הוא, יוכל לשים קץ לסכסוך, לשנאה המדממת.