"על דעת המקום ועל דעת הקהל….אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" – זוהי פתיחה מופלאה של תפילת יום הכיפורים, המכריזה כי בית הכנסת פתוח ל"עבריינים". אין הכוונה שאנחנו מכתירים את עצמנו כצדיקים המתירים, וברוב טובנו מרשים לאנשים שאנחנו מגדירים אותם כעבריינים להיכנס לבית הכנסת. אנחנו לא הצדיקים ולא אנחנו המכניסים אנשים לבית הכנסת.

האמירה הזו היא הכרזה קהילתית שביום הכיפורים אנו משעים את הנידוי והחרם הקהילתי שהוטל על ה"עבריינים" על חוקי הקהילה, ומתירים למשך יום זה בלבד למנודה ולמוחרם להתפלל בבית הכנסת. מנהג יפה הוא, ורבים אף כתבו שהוא מבוסס על הרעיון המדרשי שאחד ממרכיבי הקטורת בבית המקדש הוא החלבנה – שריחה רע – והיא מבטאת את העובדה שישנה חשיבות גדולה לכלול בתוך הקהילה ביום הכיפורים גם את אלה שמעשיהם מדיפים ריח רע.

האם אכן לכולם? האם בית הכנסת אינו נועל את שעריו בפני אף אדם? זוהי החלטה קהילתית, והקהילה רשאית להכריע על מה היא מוחלת. כאשר מדובר בעבירה כלפי הקהילה – אכן מסורת היא בישראל לפתוח את השערים ביום הכיפורים, וכולנו ביחד מוותרים על הפערים הקיימים במשך השנה כולה, ונאספים כאיש אחד בבית הכנסת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הפגנה נגד עזרא שיינברג בקצרין

אולם כאשר מדובר במי שפגע פגיעה חמורה ב"בין אדם לחברו", ולא קיים את החובה הראשונית המופיעה במשנה של "עד שירצה את חברו", או לפחות יפתח בהכרה ובאמירה "צדקה ממני" – הקהילה כלל אינה חייבת לכלול אותו. לא זה מה שכלול ב"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", ולא זו בלבד, אלא שראוי שלא לאפשר זאת. שכן, כניסתו לבית הכנסת משמעה פגיעה מחודשת בנפגעות/ים, ולא הותר לנו למחול על הכאב והצלקות שנוצרו.

לא זו בלבד, אלא שזו פגיעה בנורמות הבסיסיות ביותר של הקיום. וזכותו להתפלל אינה גוברת על פני פגיעה זו. הקהילה אינה חייבת לפתוח את שעריה בפני מי שאינו מוכן לעשות את הצעד הראשוני לתיקון. אם ימצאו הפוגעים והפוגעות אנשים שמוכנים להתפלל עימו – יקימו לעצמם קהילה זמנית לצורך זה.

==

הרב יובל שרלו הוא ראש מרכז האתיקה של צהר