התערוכה שמספרת את מה שאחת מ-7 נשים, שותקת
אחת משבע נשים בישראל סובלת מאלימות מצד בן הזוג. פרויקט הגמר של רוני עציון נראה כמו סצנה של ארוחה זוגית שלוה, אבל מציג זיכרונות מקשר אלים. רק צריך להתקרב
רוני עציון התחילה את שנה ג' בלימודי הקרמיקה שלה ואמרה לעצמה: את פרויקט הגמר אעשה על משהו אופטימי. שנה אחרי, היא הציגה את הפרויקט המסכם שלה שהנושא שלו הוא אלימות נגד נשים.
לנושא הטעון הזה היא לא הגיעה במקרה. המרצים שלהם הסבירו שפרויקט הגמר צריך להיות מחובר אליהם רגשית, שיהיה מהבטן. "עם כמה שניסיתי להתחמק, הבנתי שאין לי ברירה". אומרת עציון. "באותו רגע ידעתי שיש נושא בחיי שמבקש ממני שאגע בו ואעבד אותו".
זו הייתה החלטה לא קלה. ההחלטה להקדיש שנה שלמה לעיסוק באלימות, ולמעשה לעיסוק בצלקת שעציון נושאת איתה, הייתה מורכבת. "הבנתי שזו הולכת להיות שנה לא פשוטה. שאני בוחרת לגעת בטראומה שלי ולעבוד איתה מאוד לעומק, ובצורה מאוד חשופה".
מה שלא נאמר
"מילים שנאמרו לי, מילים שהייתי רוצה לומר בעצמי
מילים שצרובות בי כמו צלקות
מנשא שהולך איתי מבית שפעם היה לי
אל כל הבתים שאי פעם יהיו" (מתוך תיאור העבודה)
היא מעדיפה לא להיכנס לפרטי פרטים, אבל משתפת על מערכת היחסים הזוגית והאלימה שהייתה בה. "למרות שלא הייתה בה אלימות פיזית", מסבירה עציון. "החוויה הזאת מלווה אותי באופן יומיומי ובשלוש שנים האחרונות צפה בעוצמות גבוהות יותר ודורשת ממני טיפול ותשומת לב". העבודה הוקדשה לזכרה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה על ידי בעלה.
כשמגיעים לתערוכה ומסתובבים בין התוצרים, הפרויקט של רוני עציון נראה תמים ושלו, מבט על ארוחת ערב זוגית, חגיגות יום נישואים אולי? שולחן, מפה לבנה, שתי צלחות, שתי קערות ושתי כוסות.
מעל השולחן תלוי מדף עמוס בכלים רנדומליים ובסיסיים- כוסות, קערות, בקבוקים ואגרטלים. לכאורה, ארוחת ערב בבית שגרתי, הכל אסתטי ונעים. כשמתקרבים, הסיפור הצורב מתגלה.
על גבי כלי החמר השחורים שעציון יצרה באבניים, היא חרטה אינספור מילים, בכתב יד קטנטן. "הכתיבה הייתה אינטואיטיבית לחלוטין, אפילו אני לא מצליחה לקרוא את רוב המילים". לבן על גבי שחור, כתב קטן, ומילים שנשפכות מעומק הנפש שהייתה זקוקה לריפוי.
"לכתיבה פה אין התחלה ואין סוף, אבל זה סיפור שחשוב שיסופר". היא מסבירה. "כתבתי לא כדי שאחרים יבינו, אלא בשביל עצם הכתיבה. יש משהו משחרר בלכתוב את הכל באופן אפילו קצת אובססיבי, להתעסק בזה כל הזמן בלי לנסות לצנזר. זה הרי סיפור שאי אפשר באמת להבין". מי שניגש להתבונן מקרוב, צריך להתאמץ כדי לקרוא את הכתוב, אבל המילים הבודדות שכן מובנות, מצמררות.
העובדה שהכתב כמעט לא קריא, מקלה במעט, אבל היא הייתה זקוקה לתמיכה רבה ביצירת הפרויקט הזה. "קיבלתי הרבה עזרה, טכנית ונפשית. מי שליווה אותי לאורך כל הדרך היו המורים שמכירים אותי משנה א' וששיתפתי אותם בסיפור האישי שלי". לאורך ההתקדמות בתהליך, הם דייקו יחד את הבחירות הצורניות, הצבעוניות והטכניות של הפרויקט.
הכל נראה בסדר, אבל משהו עומד להתפוצץ
בהצבה של הפרויקט, עציון יצרה סצנה, תחושה שבכל רגע מישהו יתיישב לשולחן ונבין במה מדובר. שם, עולות השאלות.
האם זו ארוחה רומנטית? אם כן, למה השניים יושבים כל כך רחוק אחד מהשנייה?. ולמה יש תחושה שמשהו לא בסדר? ואם משהו לא בסדר, למה הכל מאוד מוקפד ואסתטי ולא כאוטי?
"ניסיתי לייצר בדיוק את המתח הזה: מרחב ביתי שיש בו אלימות, מחזיק מתח מתמיד. כלפי חוץ הכל כאילו בסדר, כאילו רגיל. אבל בפנים התחושה היא שעוד רגע משהו עומד להתפוצץ".
עציון הבינה שהשילוב בין כתיבה לבין עבודת אבניים הוא המדיום הנכון להשתמש בו. "רציתי לספר סיפור. רציתי לדבר על מה שאני לא מעזה להגיד בקול כבר שנים".
הכתיבה האינטואיטיבית והסוחפת מורכבת ממחשבות, פחדים, זיכרונות ומשפטים צרובים שהיא לא יכולה לשכוח. על גבי הכלים המסוגננים והיפים, מוטחת המציאות האלימה. "יש שם מקום למילים שנאמרו לי פעם, והולכות איתי עד היום".
פעם הייתי שותקת
"פעם הייתי שותקת, אילמת, בולעת הכל
היום מלמדת את עצמי מחדש
לצעוק, ללחוש, לבכות, לצחוק
לכתוב את כל מה שלא נאמר" (מתוך תיאור העבודה)
העבודה על הפרויקט דרשה מעציון להיכנס לעומק העניין וגם לעמוד איתו מול העולם. "יותר מההצגה של הפרויקט עצמו- בתערוכה, לעיני אנשים שאני לא מכירה, חששתי מהתהליך עצמו וממה שהוא יציף אצלי".
ובכל זאת, היא בחרה לצאת לדרך ולקבל את מה שיבוא. "ידעתי שיש לי הזדמנות מדהימה. לעבור שנה שלמה של עיבוד הטראומה שלי בתוך מסגרת, עם מטרה, בליווי של ארבעה מורים נפלאים ובהדהודים משאר החברים לסטודיו".
מרגע שהתערוכה נפתחה לקהל, עציון הייתה צריכה לנשום עמוק ולהיות מוכנה לעמוד חשופה מול העולם עם הסיפור שלה, הכאבים והבושה שהיא הייתה נחושה להעביר צד. "מהתגובות שאני מקבלת אני מבינה שהצלחתי".
השאלות שהיא רצתה להציף, עלו מכל המבקרים. "זו זוגיות? ולמה אי אפשר לקרוא מה כתוב?" אנשים ראו שהם מתאמצים לקרוא ולא מצליחים, אבל כשהם התקרבו עוד, קפצה מילה שמרמזת על הנושא ועל המצוקה שקיימת בסיטואציה, והמסר עובר.
"פגשתי הרבה אנשים שממש התחילו לבכות מול העבודה. מעבר לכמה שזה מרגש עבורי, זה גורם לי להבין שהנושא הזה נוגע בכל כך הרבה אנשים".
"זה טיפול באומנות שעשיתי לעצמי", עציון מסכמת בחיוך, וניכר שהחשיפה הכנה והאומץ שלה לעמוד מול העולם, הביאו גם שקט. "הנושא הזה חי אצלי, משפיע על מי שאני, וההתייחסות אליו מהווה עוד אבן דרך בטיפול בפצעים שעוד חיים בי".
הפרויקט הזה הוא לא רק הסיפור של רוני עציון. הוא הסיפור של אחת מכל שבע נשים בישראל, שסובלת מאלימות והתעללות מצד בן הזוג. הבחירה להגיד את הדברים בקול היא דרך לזעוק את הנושא הכאוב של אלימות נגד נשים ואלימות בכלל.
"נוכחתי לגלות שנגעתי. פגשתי עיניים דומעות, סיפורים אישיים, לבבות פתוחים. שמעתי מילים של שיתוף וקרבה, וחלקתי רגעים שאין בהם אף לא מילה אחת, אבל לגמרי ברור מה יש בלב".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו