בטקס מרגש של קורס "רומח", קורס המפקדים והמפקדות במערך המעברים, שנערך אתמול (שני), בלטו במיוחד שלוש לוחמות. סופיה, מריה ואוליאנה, הן שלוש לוחמות מעברים שמסיימות את הקורס, כולן לוחמות, כולן עולות חדשות וחיילות בודדות.
החל מהיום, הן מתחילות את תפקידן כמפקדות על הלוחמים השומרים על המעברים בגבולות קו התפר. בראיון לסרוגים הן מספרות על החששות של המשפחה ועל הגאווה מגודל האחריות שמונח על כתפיהן.
סמל אוליאנה רוזין היא חיילת בודדה שעלתה לבדה לארץ בגיל 15 ולמדה בפנימייה. כבר מהטירונות, רצתה להגיע לתפקיד לוחמה ולצאת לפיקוד.
סמל מריה אוספנסקי, חיילת בודדה, עלתה מאוקראינה וכיום מתגוררת בירושלים. היא עלתה לארץ עם אביה, שחזר לאוקראינה לפני 5 שנים.
סמל סופיה יעקובלבה, חיילת בודדה, עלתה לבד מאוקראינה בגיל 17 לתוכנית לעולים חדשים בניצנה. בהכשרה הכירה את אוליאנה, והן עברו את מסלול השירות ביחד.
אוליאנה, מריה וסופיה (באדיבות דובר צה"ל)
שלושתן שובצו כלוחמות מעברים, וכבר צברו ניסיון רב בתפקיד שנמצא תרתי משמע, על גבול דק.
"אנחנו פוגשות אלפי פלסטינים ביום ואנחנו המפגש הראשון שלהם עם הצבא בכניסה לישראל. אנחנו הקו הראשון". הן אחראיות על הבידוק הביטחוני ועל אישורי הכניסה לישראל, ותשומת הלב שלהן צריכה להיות מלאה. "אנחנו עוברות על כל פינה ברכב, מחרימות נשקים, ויודעות שמנענו פיגוע שהיה אמור להתרחש עוד עשר דקות באמצע ירושלים".
בתור חיילות בודדות, הן מכירות היטב את הצורך בחיבוק והגנה. כעת כשהן מפקדות, הן יכולות לתת את המענה הזה לחיילים שלהן.
"כל כך מרגש שסיימנו. אנחנו הולכות להיות עכשיו כמו ההורים של החיילים כאן. מגיעים חיילים מהטירונות שלא לגמרי יודעים לאן הם נכנסים, שמפחדים, שחוששים שהם לא מוכנים. אנחנו פה בשבילם. אנחנו כאן כדי ללמד אותם ובעיקר כדי להסביר להם שהעבודה שלנו באמת באמת חשובה".
איך מגיבים במשפחה לתפקיד שלכן, הם מצליחים להבין מה אתן עושות?
"יש הרבה פחד". הן עונות. בני המשפחה שלהן לא תמיד מבינים מה הן חוות, מה שהגיוני מאוד כשמדובר בחיילות בודדות שלא גדלו כאן. מריה מאורסת כבר שנה, ומספרת כי ארוסה התנגד שתתגייס בהתחלה וחשש מאוד. "אחרי שהוא הבין במה מדובר הוא מלווה אותי ותומך בי. גם אמא שלי דאגה מאוד בהתחלה, אבל הסברתי לה על התפקיד ועכשיו היא לצידי".
"כן, העבודה שלנו מסוכנת"
אתן מרגישות שהתפקיד שלכן מסוכן?
"לפני כשנה היה ניסיון לפיגוע ירי במחסום. ברוך השם שאף אחד לא נפגע", הן משתפות במקרה דרמטי שהתרחש עם כניסתן לתפקיד. "עבדנו טוב, ואנחנו יודעים לטפל במקרים כאלה. תפסנו את המחבל והאירוע נגמר בשלום. אבל כן, העבודה שלנו מסוכנת".
הן מספרות שהן על הכוונת של הפלסטינים שעוברים במחסום, שמכירים היטב את חילופי המשמרות, ואפילו מחפשים אותן באינסטגרם. "הם בודקים אותנו כל הזמן. הם בודקים האם אנחנו באמת עושות חיפוש יסודי, ומחליפים בינהם תעודות זהות כדי לבחון אם עולים עליהם ואם יוכלו להעביר בהמשך להעביר מישהו עם אותה תעודה".
הן מספרות כמה הבדיקה קריטית, ולא נדיר שהן מוצאות סמים בכמויות גדולות, סכינים ואמל"ח.
"הם בוחנים כל הזמן איך אנחנו עושות את העבודה שלנו. הם יודעים איך קוראים לנו, מתי יש החלפות, מחפשים עלינו פרטים באינסטגרם ויודעים איזו חיילת נמצאת מתי. ולכן, אנחנו בודקות הכל כמה פעמים. מוצאות דברים בדלתות, בכיסים ובתא הכפפות".
ויש פחד?
תלוי את מי שואלים ותלוי מתי, הן משיבות. "בהתחלה היה פחד, אבל מתרגלים. זה לא שכל יום יש פיגוע. אבל כן, קורה לא מעט שיוצאים מהרכב ומתחילים להשתולל ולהרביץ לחיילים ולמאבטחים. אבל בנסיונות פיגוע- הם יודעים שאנחנו בודקים טוב. לפעמים אנחנו מפחדות, אבל אנחנו יודעות שאנחנו מגנות על המדינה שלנו".
ואת יודעת? הן אומרות באומץ, "אם אנחנו נפגעות בעבודה שלנו, זה כי אנחנו עושות את התפקיד שלנו- להגן".
טקס סיום הקורס (באדיבות דובר צה"ל)
באתן מעולם אחר לגמרי, אתן מרגישות שהגעתן מוכנות?
"למדנו בטירונות קרב מגע, שימוש בנשק, ידענו לקראת מה אנחנו הולכות. אבל עד שלא מגיעים לשטח עצמו, יש פחד. ברגע שאנחנו בפנים, שאנחנו בטוחות שאנחנו יודעות את העבודה ובעיקר את המשמעות שלה, הפחד יורד. עם הזמן, אנחנו הופכות למקצועיות יותר והביטחון עולה".
במקום כל כך רגיש ומתוח. יש תחושה שהצבא מגבה אתכן?
שלושתן עולות בכן נחרץ. "יש לנו סמכות ויש לנו גב. הסמלים, המפקדים והקצינים מאחורינו, ואנחנו יודעות שהם בצד שלנו". הן משתפות שהמג"ד שלהן נתן להן בטחון לפעול, בלי לחשוש, ולהיות נחושות להגן על עצמן ועל האזור.
להיות חיילות בודדות זה לא קל, בטח כשהמקום ממנו באו, בוער. שתיים מהן עלו מאוקראינה, וחלק מהמשפחה עוד שם. הן מסדרות את המדים הירוקים בגאווה ומקבלות כוח מהשירות שלהם, בטח על רקע המלחמה הקשה שמתחוללת בבית השני שלהן, באוקראינה.
איך זה מרגיש להיות כאן, כשבאוקראינה השטח בוער?
"קשה מאוד". הן עונות. "אבא שלי היה גר בעיר שכבר לא קיימת, בבוצ'ה. היום אין בה כלום, רק שטח הרוס. אבא שלי היה שם עם המשפחה במקלט, ובהמשך הוא היחיד שנשאר בבית, כדי שאם יגיעו החיילים הרוסים הוא יגן על המשפחה. נפלה לנו רקטה ממש בתוך הבית". היום אביה כבר בארץ, אבל היא מספרת שביום בו עזב את העיר, נותרו בה שמונה אנשים בלבד.
"סבתא שלי שם, אבא שלי שם", מספרת מריה. "הם אמנם בעיר מרוחקת, אבל גם שם לאחרונה החלו ליפול טילים והמלחמה מורגשת בכל מקום".
שלושתן נרגשות, בוגרות ומלאות מוטיבציה, ושואפות לשרת כמפקדות כמה שיותר זמן. על אף הבדידות והמרחק מהמוכר, בטח על רקע המלחמה שמעבר לים, הן מצליחות לעשות את התפקיד שלהן במקצועיות ומביאות המון גאווה.
סופיה, אוליאנה ומריה, אנחנו מאחוריכן!
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
