את הרב אורי זוהר, פגשתי פעמיים רק לאחר שעבר את המרתו. אבל את היוצר המופלא אורי זוהר זצ"ל, פגשתי כנער, פעמים רבות באולמות החשוכים של בתי הקולנוע.

לא פספסתי אף סרט שלו, גם כשלמדתי בישיבת מרכז הרב. לא ידעתי והבנתי אז את פריצת הדרך שהביא לקולנוע הישראלי אבל ידעתי שאני עומד מול משהו גדול, משהו רוחני ומשמעותי. אורי זוהר הבדרן, לא עשה עלי רושם גדול ואפילו התקשיתי לחבר בין האמן היורד לשרשי הקיום והזהות לזה ש"מבדר" לרוח כל משמעות וערך (למרות שגם כאן, מדי פעם הבליח איש האמת הנוקב בחלק ממערכוני לול).

והיה גם אורי זוהר ה"צדיק" החילוני. זה שסירב לקבל את פרס ישראל (לקולנוע, לא לבידור), בטענה שהוא בסך הכל כמו סנדלר! שיוצר את נעליו באמונה – ואין שום סיבה שיקבל על כך פרס.

אבל, כאוהב קולנוע ותורה מילדותו, כשאורי החל לחזור בתשובה, הייתי בטוח- שהנה פעמי הגאולה (היהודית קולנועית) בדרך. מה לעשות, "מרכזניק" שכמוני.. מה גדולה הייתה שמחתי כששמעתי, שהוא גם נפגש עם מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל כחלק מדרך חיפושו את אמת התורה, וכמה ענקית הייתה אכזבתי – כשהחליט לנטוש את עולם היצירה הקולנועי.

(ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

גם מהבחינה הדתית, התאכזבתי מהנמקותיו הפשטניות ובמיוחד מהטענה הימי-ביניימית של האפשרות להוכחה לוגית, בלתי ניתנת להפרכה, לקיומו של ה"אל"  ומתוך כך את אמיתות תורתו. טענה, שמרבית גדולי ישראל שבדורות האחרונים – לא קיבלו או הסתמכו עליה. אבל הנכונות, ובעיקר הרצון העז שלו למחוק (כמעט לגמרי) את אישיותו וזהותו ה"היוצרת " הייתה עבורי כואבת ממש.

ער פיקח ודורש אמת

דווקא את החלק ה"בדרני" של עברו הוא המשיך במידה מסויימת בסיבובי הופעותיו להחזרה בתשובה (שם עשה שימוש ביכולותיו ההומוריסטיות).

אין לי ספק, שבמשך שנות לימודיו, גדל בתורה והיה לתלמיד חכם. אפילו מדודי מורי הי"ו – פרופ' יוסף דן (זוכה פרס ישראל לקבלה), שמעתי, שזוהר פקד את שיעוריו בדרכו להמרה, והיה תלמיד ער, פיקח ודורש אמת. אבל אני קצת מפקפק בגדולתו התורנית כיוצר ומחדש בתורה (למרות שכנראה שאין ספק בהתמדתו ומסירותו).

הרב אורי זוהר אז ולפני פטירתו (צילומים: סער יעקב/ אוסף התצלומים הלאומי וגדעון מרקוביץ/ פלאש 90)

ניסיון כושל אחד היה לי, כשניהלתי את ביה"ס לקולנוע מעלה – וגייסתי אותו לבא למפגש עם התלמידים בתחילת שנת הלימודים. קיוויתי שייתן השראה לתלמידים (לזכותו יאמר שלא ביקש תשלום עבור המפגש). הוא השתדל לא לפגוע, ולכן אמר, שאם בדיעבד, אין להם יכולת לעסוק בתורה, הרי שגם עיסוק בקולנוע יכול להיות סוג של פרנסה.

לשיא העליבות המחשבתית הגיע כששאלו אותו הסטודנטיות – ומה לגביהן, שלכתחילה ההתמסרות לתורה לא נדרשה מהן – וענה (בפשיטות) שהן צריכות להתמסר ללימוד התורה של בעליהן.

ניסיתי לשנות כיוון, ובקשתי מהתלמידים להציע בפניו את רעיונותיהם לסרטים. לרגע הבליח היוצר שבו, וראיתי אותו מיד (קיוויתי שגם בתשוקה), לש קולנועית את הרעיונות עם הברקות קטנות.

אמנות גדולה כן, תיקון עולם לא

כשהסעתי אותו בדרך חזור (היה לנו קצת זמן שכן המפגש היה בעפרה), ניסיתי לקשור אתו שיחה – על משמעותו הרוחנית של הקולנוע והאמנות. הוא הגיב לי, במה שנראה כתגובה כנה (למרות שהתקשיתי להאמין) שהוא לא מבין איזו משמעות רוחנית יש כאן (נדמה לי שהחריג במקצת פליני). ושאל אותי בתמימות – אילו יצירות נתנו לי משמעות דתית. הזכרתי כדוגמא את דוסטוייבסקי – והוא שוב טען, שיש כאן אמנות גדולה – אבל תיקון עולם לא.

ניסיתי שוב והזכרתי את הטרילוגיה הקולנועית האחרונה שלו, שהייתה עבורי, ההתעוררות בתשובה העמוקה והאמיתית ביותר – כמי שמפרק את התהום הקיומית שבנפש ובזהות – ומביאה את האדם אל השאלה הגדולה. והוא ענה (באדיבות, אבל בחוסר עניין ברור), שאין שום ערך לשאלה בלי תשובה.

הרב אורי זוהר (צילום: אביר סולטן/ פלאש 90)

גם כמה שנים אחר כך, כשעבדתי בשידורי קשת, רציתי לנסות ולהציע לו לחזור וליצור סרטים קצרים סביב סיפור האגדה הנפלאים של חז"ל. הפעם פגשתי אותו, בדירתו הספרטנית הקיצונית בירושלים.

פגשתי איש צנוע (אין ספק שעבד קשה על מידותיו וזכה למידת הענווה ההפוכה לאישיותו הקודמת) ומלא רצון טוב. אלא שאז שוב אכזב אותי ב"מוסר" (בשורוק ובצירה) הפשטני והשטחי שרצה להפיק מהן, ובכל מקרה, לא רצה ליצור סביבם אלא רק ל"למד" אותם.

לשמחתי, הדור הבא של ה"חוזרים בתשובה" הלך בדרך אחרת (וידידי ואהוב נפשי, שולי רנד, אהוד ואביתר בנאי ואחרים יוכיחו) – והביאו בשורה חדשה אמיתית ביצירותיהם, היונקות מעומק ורוחב התורה שלמדו.

ואולי, הוא היה צריך "לשכב על הגדר" כדי שנזכה לתורתם היוצרת של אלו.

חבל על דאבדין.. פעמיים ..

 

אודי ליאון, תלמיד מרכז הרב , ממייסדי ומנהלי בי"ס לקולנוע מעלה, קרן גשר לקולנוע ומנהל בשידורי קשת