הכל אישי?

בפוליטיקה לא הכל אישי כמו שנוהגים לומר, הרבה ייצוגי. נפתלי בנט אינו אדם פרטי שמסתכסך עם ראש הממשלה ואשתו אלא הוא מייצג ציבור. חלק מהציבור אותו הוא מייצג גר ממש היכן שנתניהו משתעשע בבלוני ניסוי ואומר שהמדינה תפקיר אותו לגורלו במדינה הפלסטינית. אותה מדינה שביבי עצמו לא סומך עליה ודורש שתהיה מפורזת וללא קשר גבול עצמאי דרך ירדן עם מרחב מוסלמי עוין. החלק השני של תומכיו אגב, אלו אומנם לא כאלו שבלון הניסוי מעופף להם מעל הגינה, אבל בהחלט אלו שחושבים שאסור לוותר על אזורים הללו. בנט סך הכל עושה היטב את עבודתו על ידי מי ששלחו אותו לכנסת לייצגם.

דרושה גננת

ואולי בנוסף לג'ון קרי כדאי לשלוח גננת נוספת שתטפל בבעיות הקואליציה עצמה ולא רק בסכסוך הישראלי פלסטיני?

ואם כבר אישי

השמועות אומרות שעלתה דרישה משרה, שבנט יתנצל שוב, הפעם תוך כדי קפיצה דרך חישוק בוער.

שולמית אלוני

שולמית אלוני הייתה בעבר סמן קצה. היא הייתה הגורם המתריס כנגד הקולקטיביזציה של מדינת ישראל. לחמה לזכויות אזרח, זכויות נשים וזכויות אדם ואתגרה היטב את הזרם המרכזי של ישראל. כיום לאחר הסתלקותה ניתן לראות שרבים מבניהם וממשיכי דרכם של אלו שלחמו בה בחירוף נפש, הכניסו מושגים ממנה לז'רגון שלהם. ולא נגזים אם נגיד שגם חלקם בעצמם נשאבו לשיח שהיא יצרה. אפשר להגיד שכיום דעותיה של אלוני הם המיינסטרים הישראלי. כל שיח הזכויות, ובמיוחד זכויות נשים, הגיעו אפילו לאזורים מסוימים במגזר החרדי, שלא לדבר על הציוני דתי והכללי. שתי מדינות לשני עמים ואפילו דיבורים על כיבוש, כבשו את השדרה הלאומית מאריק שרון, ציפי לבני וחברי קדימה ועד לבנימין נתניהו, ואולי אפילו חלקי מתנחלים שמאמצים נוסחאות כאלו ואחרות של דיבורים על שלום והסכם.

מהקצוות למיינסטרים

דוגמה זו של השפעתה של אלוני מהקצוות למרכז, מעלה תהיות שמא מי שמקדם את העולם, או לפחות את גבולות השיח בעולם, אלו הקצוות האידיאולוגיים דווקא ולא הרוב. למרות הנינוחות של להיות חלק מהקונצנזוס, ולמרות שאף אחד לא אוהב שמכנים אותו קיצוני, כנראה שהקיצוניים בונים את שיח המרכז של המחר. כל המוקצים מחמת מיאוס של היום אלו מתווי הדרך של המחר. אז כנראה שצפוי לנו ששיח המיינסטרים העתידי, יהיה מושפע מנוער הגבעות מכאן ושמאל אנרכיסטי משם. כי בתווך נמצאת רק המציאות הפשרנית והסתגלנית מול האמת החד משמעית שמומטרת מהקצוות. האם ניתן להגיד שהאמת היא לא איפה שהוא באמצע כפי שתמיד מציגים? אולי ואולי אמת לשעתה, אך היא בוודאי מושפעת השפעה ניכרת על ידי הקיצונים מהקצוות.

מגלה צה"ל

אינני תמים לחשוב שמגישי תוכניות הם אובייקטיבים, אבל בימי חמישי כשרינו צרור מגיש בגל"צ את "מה בוער" זה השיא. זו לא תוכנית אקטואליה אלה טור אישי ארוך ומתמשך במשך שעתיים, כשמידי פעם מועלים אורחים על הקו כדי שצרור יוכל לחבוט או להריע להם. ביום חמישי האחרון העלה צרור נושא רציני בעל שני פנים, האם לאפשר שקיפות בוועדת השרים לענייני חקיקה. תמר ירושלמי כתבת גל"צ ציינה בפניו את השרים שתומכים ומתנגדים כשסיבותיהם לא מבוטלות, חשש לפופוליזם ולמעורבות לוביסטים, וצרור פשוט הקשיב והעניק ציונים לשרים שעברו לפניו מי לשבט מי לחסד. על פי האג'נדה אותה הוא קבע באופן חד משמעי, שבוודאי שצריך שקיפות.

רכבת אווירית של ח"כים

ניסיתי לברר כמה ח"כים נחתו בפולין ביום הגיעם לשם, בYNET היה כתוב 54 ח"כים, באתר הכנסת 55 והכתב הפוליטי של ערוץ הכנסת ירון אברהם אמר שלא ברור בדיוק כמה הגיעו. לגרמנים זה לא היה קורה. הם לא היו מגיעים למצב שהם לא ידעו כמה יהודים הגיעו לאושוויץ

טיול שנתי

כמה אנושי היה לראות את הח"כים התקועים שבע שעות על המטוס כמו ילדים בטיול ארוך באוטובוס. אני מתאר לעצמי שהיה גם את מי שעבר בין הספסלים וחילק במבה. אולי היו גם שירי מוראל, מי יודע? הנה תקציר שיחת ספסלים שהתפתחה בין מיכל רוז'ין ותמר זדנברג ממרצ, עם שולי מועלם ויריב לוין. "מה גם תמר יש לכם שם?" שואלת תמר זנדברג. "בטח, באפרת" עונים השניים במקהלה ימנית . "מה, שני קרוואנים על איזו גבעה? שואלות הח"כיות. "לא! זו שכונה שלמה באפרת!" עונה מועלם. "אה שלושה קרוואנים.." מתלוצצת זנדברג. "איזה אנטשימיות!" אל תהיו כאלה שמאלניות!" מגיבה מועלם והן צוחקות, "איך הכל אצלכם זה אנטישמיות.."

וללא קשר אקטואלי

להרבה אנשים שאני מכיר בביס האחרון של מנת הבשר נפתח מעל הראש "שעון הנס". אפשר ממש לראות אותו מתחיל בספירה לאחור.

אילן יוחסין

 מינה צמח היא צאצאית של הצמח צדק. אם לא מבחינה ביולוגית, אז בוודאי מבחינה בוטנית

שאלת השבוע

מה בדיוק הוא אהב יותר מכל? לנגן בגיטרה או לכופף בננות?