חוזר בשאלה גורש משמחה משפחתית בבני-ברק – והתאבד
בחור שיצא בשאלה עזב את בית הוריו וכנראה אף הסתכסך עימם קשות, הגיע לשמחה משפחתית שערכו הוריו וגורש מהמקום בבושת פנים. כיצד הורים מגרשים את ילדם ומביישים אותו מול קהל? האם אלו מהווים דוגמא כיצד להתנהג?
בעת האחרונה נוצר סוג של טרנד של לצאת בשאלה. יש לזה אפילו שם: "יוצבש"ים" קוראים לזה. אני לא בא במילים אלו לפגוע באף אחד שבחר ללכת בדרך זו או אחרת, אולם בשורות הבאות אנסה לעמוד על מהות הטרנד.
בראשית דבריי אזכיר מעשייה חסידית מפורסמת על משגיח בישיבה שבא לאדמו"ר מסוים וסיפר לו כי אחד מתלמידיו יצא בשאלה. אמר לו האדמו"ר: "זה לא עניין של תפילת השיבנו, זה עניין של תפילת רפאנו".
בשנים האחרונות התרבו האנשים החושבים שאין מנוס מללכת ולעזוב מאחוריהם את הכל. לצערי, לא מעט מידידיי נמנים גם הם על האנשים האלו ואני חייב להם ולזכרם את השורות האלו.
אתחיל בכך שאני לא חושב שיש לזה איזה שהוא פלוס! משום בחינה שהיא. מעבר לכך, אני מתבונן ורואה שלצערי התופעה של היוצאים בשאלה המתאבדים הולכת וגדלה.
אני נפגש בהם פעם אחרי פעם בסיטואציות קצת קשות בחיים, ואלו פשוט נוטלים את נשמתם.
הסיבה לכך – מעבר להפרעה הנפשית – היא שמי שלא למד להתמודד עם קושי בחייו ותגובתו לעניין הייתה קיצונית כמו עצם היציאה בשאלה, שהיא לא דרך התמודדות אלא בריחה מן הקושי.
אני חייב להבין מה גורם לאדם לנטוש מאחוריו את ביתו ומשפחתו חבריו דרך חייו ולצאת אל הלא נודע ללא שום ביטוח ששם הולך להיות לו טוב.
לדעתי, רוב היוצאים בשאלה לא עשו זאת מתוך חשיבה אלא מתוך דחף לנקמה בהורים ובאלוקים.
מדוע אדם בוגר שבמשך עשרים ויותר שנים מחייו האמין שקיים אלוקים ולפתע אינו מאמין? אמונה היא חוסר ידע. אין מושג כזה "אני מאמין שעכשיו יום או שעכשיו לילה". לזה לא קוראים אמונה אלא ידיעה. אמונה היא דבר שלמעלה מהבנה. באלוקים אנחנו מאמינים כי אין לנו דרך לדעת, וזו נקודה חשובה כי ידיעה ניתן לשנות.
הרבה מאוד מחקרים מוכיחים היום משהו מסוים וכעבור שנה או שנתיים מתברר שהם מוטעים ואין בכך שום דבר בעייתי כי זה טבע הידיעה – דברים משתנים. מה שאין כן אמונה; אמונה מורכבת מעצם אישיתו של המאמין, שמאמין בדבר שמראש לא ידע. אי לכך, ברגע שאדם כזה בא ומשנה את דעתו הוא מעיד על עצמו באלף עדים שהוא חסר דעת או שכל אמונתו הייתה חסרת דעת. במקרים רבים מאוד היוצבש"ים הופכים להיות אתאיסטים, כלומר שלא רק שאינם מאמינים בשכר ועונש אלא אף אינם מאמינים בעצם היות בורא לעולם. אנשים אלו, לדעתי לוקים בשכלם באופן כואב ולעיתים משעשע
לסיום, אציין מקרה שארע לאחרונה בבני-ברק. בחור שיצא בשאלה עזב את בית הוריו וכנראה אף הסתכסך עימם קשות, הגיע לשמחה משפחתית שערכו הוריו (ככל הנראה לא הוזמן) וגורש מהמקום בבושת פנים. מבחינתי הסיפור אמור להסתיים פה על אף שיש לו המשך מזעזע.
אני אעצור פה ואשאל: כיצד הורים מגרשים את ילדם ומביישים אותו מול קהל? האם אלו מהווים דוגמא כיצד להתנהג? לא למדנו כלום עדיין ממעשה דקמצא ובר קמצא המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ועוד כל האיסורים הכרוכים בכך?
התוצאה הטראגית של המעשה האווילי הזה היה שהבחור פרסם בפייסבוק שלו "בקשה אחרונה – יהי זכרי ברוך" והתאבד, לא עלינו. למרות שאני לא מצדיק במאומה את מה שעשה, זה לא מוריד במעט את אחריות ההורים ובני המשפחה.
הכתוב הינו טור דעה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו