שי-לי שינדלר ושלמה גרוניך: סליחה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא במידה מסויימת גם יום האומה היהודית. הנאצים ימח שמם בידלו את היהודים ושלחו אותם להשמדה, והאחדות היהודית ניצחה אותם. יש לי הרגשה שהתזכורת הזאת הגיעה לh בזמן מדוייק, רגע אחרי פרשיות שי-לי שינדלר ושלמה גרוניך.

למצוא בכל דבר עוד יופי

גם אני כעסתי כששמעתי מה ששלמה גרוניך אמר בהופעה בעין גב, וגם אני ביקרתי את שי לי שינדלר כשצפיתי בסרט שלה. ואז הגיע יום השואה ודפק לי על הדלת של הלב, והזכיר לי מה חשוב באמת.

הרי ברור לכולנו שאם היו אומרים ליהודים באירופה לפני 83 שנים שמדינת ישראל כולה תרעש בימי חול המועד פסח משום שזמר מבוגר ודמנטי אמר משפט פוגעני כלפי מזרחים, היהודי האירופאי היה מאושר.

יש לנו מדינה בעלת צביון יהודי מובהק ששומרת עלינו מוגנים, ילדינו לומדים בבתי ספר יהודיים,העברית היא השפה הלאומית שלנו, ויש לנו המון סיבות להיות גאים ביהדותנו. יום השואה זה הזמן שלנו להיזכר בכל זה, ולקבל קצת פרופורציות.

אי אפשר לנתק את הדברים. אנחנו אותם אנשים כמו אלו שחיו לפני 80 שנה. נכון שיש לנו תמיד לאן להתקדם ולשאוף, אבל זה של כל אחד מאיתנו. היהודים בשואה חינכו את עצמם, התמקדו כל אחד בטוב שהוא יכול להרבות סביבו, ובזכות זה אנחנו כאן היום.

מותר לי לבקר את המציאות שאני חיה בה. אבל היום הזה מזכיר לי שאולי מוטב שאעשה זאת בלב, ולא בראש חוצות. יש לי ביקורץ? קשה לי עם המציאות? אולי במקום להתחפר בזה, עדיף פשוט להרבות טוב.

אני מסרבת להפריד בין המציאות של ימינו למציאות של ימי טרום המדינה. רגע לפני שאנחנו מבקרים את הקורבן התורן (למשל שי-לי שינדלר), נזכור שיהודי שחלק את פת הלחם העלובה שקיבל במחנה ההשמדה, ונבחר בחמלה. נבחר בטוב.

כשהייתי קטנה סבא שלי אמר לי: "לא סתם פעם קראנו למאכלים החביבים עלינו קניידעלך, רוגלך וקרפלך, והיום קוראים למאכלים החביבים על הדור הצעיר כיפלי וביסלי. תנסי לחיות גם בשביל אחרים, לא רק בשביל עצמך".

תקשיבו לסבא שלי, הוא איש חכם, אני מבטיחה לכם. אז בשם כולנו, עיתונאים וגיבורי מקלדת אחרים: אני מבקשת סליחה מכל אותם אנשים שמצאו את עצמם נקטלים בגלל שעשו טעות או בגלל שהם שונים מהחברה.

אני לפחות, מקבלת על עצמי להשתדל יותר. לנשום עוד כמה נשימות עמוקות לפני הטור הבא שאכתוב על מישהו ספציפי.