הנאצים לא ניצחו, גם אנחנו לא.

השואה מעסיקה אותי כל השנה. אני גומעת בשקיקה ספרים, סרטים ולעיתים מחקרים מאז היותי ילדה.

במשפחות של ההורים שלי אין אף אחד שהיה חלק מהאסון הזה, אבל זה לא מפחית מתחושת השייכות החזקה שלי להיסטוריה הנוראה הזו של עם ישראל.

אנחנו שמחים לומר תמיד שהנאצים לא ניצחו. אנשים שרדו ברוך השם, הקימו משפחות, הקמנו מדינה. השורדים רואים בצדק כל צאצא שלהם כניצחון. אני זוכרת את הרב לאו עונה לשאלה איך יכול להמשיך להיות דתי ואף להפוך לרב אחרי שאיבד כמעט את כל משפחתו, שהוא לא יתן לנאצים את הנצחון הזה, שכן זה היה רצונם האמיתי – לשבור את רוחו של עם ישראל.

אני לא יכולה לומר שניצחנו. אני חושבת על גודלו של עם ישראל שלנצח יהיה קטן הרבה יותר יחסית למספר האנשים שיכול היה למנות אלמלא הושמדו שישה מיליון יהודים. אני חושבת על המשא הזה שנושא איתו כל יהודי מהרגע שהוא נולד ומתחילים לספר לו על עברו במלחמת העולם השנייה.

גם מי שאינו נצר לניצולים סוחב עמו צלקות שאינן פשוטות. לפעמים מסיפור אחד ששמע, סרט שצפה בו, עדות שחרטה בו זיכרון שאי אפשר למחוק, ביקור ב״יד ושם״ שמותיר מראות חקוקים או מסע לפולין שלא נשכח לעולם.

נהוג לדבר על דור שני ודור שלישי, על ההשלכות הקשות שירשו מהוריהם, מהסבים ומהסבתות. אני מביטה בילדים שלי, דור רביעי ממשפחתו של אביהם, רואה עדיין את המחירים שהם משלמים. כשאני חושבת על המחיר הלאומי האינסופי ועל הצלקות האישיות, הישירות או העקיפות, שכולנו נושאים אני מתקשה לומר שניצחנו. על אף שהקמנו מדינה, על אף שיש לנו צבא.

מספיק להביט לרגע על שמתרחש בין רוסיה לבין אוקראינה ולהבין כמה הכל שברירי.

המשא הזה של הזיכרון ושל השייכות צריך להינשא בכבוד ראוי על אף כובדו שלעיתים אינו נסבל, על אף המחנק שחשים, על אף הצפירה הצורמת שמקפיאה את הכל לשתי דקות של נצח.

הניצולים הולכים ומתמעטים וחובתנו לתעד כל זיכרון שלהם, כל מילה, כל עדות – הולכת וגדלה. לזכור ולא לשכוח זו לא קלישאה. כאשר אנחנו עדיין ניצבים בפני אתגרים בלתי פוסקים במקום בו אנו חיים, הזכרון הזה הוא קריטי כדי להמשיך להאבק על כל מה שצודק.

 

אורנה ישר, קצינה במיל' ואשת חינוך, בוגרת החוגים לכלכלה לתלמוד ולשירה עברית באונ' תל אביב