ראש השנה של האילנות שונה הוא משלושת מקביליו, להלכה חל הוא באמצע מהלכו של החודש ולא בראשיתו. כי האילנות, שלא כבהמות החוגגות באלול או הירקות החוגגים בתשרי, הם תהליכיים – לא משתנים באופן ניכר ולא מתהפכים ברגע.

עולם העצים גדל וצומח לאיטו כשהוא נושר במחזוריות ופורח מחדש. גם את דינו של העץ לא מכריעים באבחת שבט או ברגע הנטיעה, עוברות שנים של ציפייה וגדילה עד שהפכו הפירות למותרים באכילה וערלתם הוסרה.

בחגם של העצים, הגיע גם זמננו לחשבון נפש. הרי האדם הוא עץ השדה, לא רק בלשון של תמיהה וגם הוא צריך לחשוב מה גורל פירות מאמציו הרבים. העץ, על מעגליו הרבים ומתרחבים, מלמד אותנו להיות תהליכיים יותר ופחות חדי לשון המציירים את המציאות בקווים חדים ובזויות חדות. אם נעסוק כל העת בזמירת גבעולה של 'הר המור' או גזימת הענף עליו יושבים 'נאמני תו"ע' – נישאר עם גזע קצוץ שעליו מועטים. במקום לקצץ את ענפיו ולקטוף מפירותיו של העץ הנדיב, ננסה לעקוב אחר נופו הגדל לצדדים.

תרבות הפשקווילים שנועדה לזעזע ארץ ויושביה כמעט פסה מהעולם החרדי אבל היא הולכת ופושה במחוזות הציונות הדתית. רב פלוני מטיח בחברו שהוא צעיר ובור, שני עונה לו שהוא לא רלוונטי, זה מחייב את הנשים שיהרגו עצמן ולא יתגייסו והן מכנות אותו כמחלל שם שמיים ברבים, ההוא מכתיר אחרים כ'מאבני הלכה' ו'חסרי חזון' והם משיבים לו בקול אחד – 'רפורמי'. הרגלנו את עצמנו לשיח קיצוני, כזה שלא מותיר מקום לספק, לסבלנות או לתהייה לא פתורה. הטרמינולוגיה הדתית, שהתרגלה להחלטיות ההלכתית של מותר-כשר ואסור-טרף, שכחה שיש בעולמנו ההלכתי גם שעת דחק, צורך רבים והלכה ואין מורים כן.

במקום לצייר כל הזמן תמונות מצב קשות לצפייה, הבה נחיה בסרט – כזה שהתמונות בו מתחלפות, שיש בו עלילה ותהליך, שתוצאותיו אינן ברורות כבר בראיה הראשונית אלא ממתינות עד לסופה של העלילה. במקום להכריז על מותה של הציונות הדתית ועל פירוקה מנכסיה לחלקיקים אפשר להבין שהיא מתבגרת, מגדלת זיפים מחוספסים ומעבה את קולה למנעד בוגר ופחות תמים. הכרזות אלו חדשות לבקרים, מגלות לעת ערב שהן הופכות מנבואות זעם לנבואות שקר מוגזמות.

אנחנו מחפשים אחרי המשבר הנוסף, אחרי הביטוי החריף הבא, אחרי העניין הבא שיפיג את השעמום התקשורתי. הלכנו שבי אחרי עיתונאים שוחרי ספינים ונכנענו לתכתיבי המדיה המרפרשת לכותרת המסעירה הבאה. במקום לעסוק באתגרים הרבים המונחים לפתחנו, האישי והציבורי, אנו מנתחים את עצמנו לדעת, נוברים בהבדלים הדקים שבינינו ומחפשים את נקודות ההבדל. ניתוח דקדקני כזה לא פעם מאיים להפוך לפוסט-מורטם של גוויה מרוטשת.

כתחליף לחיפוש אחר נקודת המפנה, רגע השבר וקו פרשת המים, נתחיל להבין שאין כזה וננסה לחילופין להניע תהליכים, לבנות מגמות ולנתב את הזרמים. זרמים שלא יתנפצו כגלים אחד מול השני אלא יגיעו יחד אל חוף מבטחים. הקהילה לא תיבנה מחורבנה של הישיבה, כור ההיתוך הצה"לי לא יוסק בספסלי בית המדרש ודפיה המצהיבים של הגמרא יכולים להיות מונחים לצד דפי המחקר הבוהקים בלובנם. כל איש ואישה ימצאו את מקומם בקולאז' הנפלא הזה, גם בלי שמנהיגינו הדתיים והציבוריים יטרחו כל הזמן לתחום אותו בקווים עבים של שחור מפריד.

המאמר הזה אולי לא ישותף בעשרות דפי פייסבוק מתלהמים, אחרי הכול הוא לא מצייר קו שבר נוסף. אבל כמו העץ הנדיב, הראיה התהליכית תחכה לכולנו בסיבוב, כשנשב על גזעה הכרות, מותשים ממלחמת הדעות ומרוץ הכותרות.