"גם לאחר שהכל הסתיים", סיפר התובע הכללי של ארה"ב רוברט קנדי על משבר הטילים בקובה ב־ 1962 בספרו "איך נמנע העימות", "לא התיר הנשיא [ג'ון] קנדי שום סימני שמחה־לאיד שיאלצו את הסובייטים להתבזות… הוא הורה לכל חברי ועדת־הפעולה ולפקידי הממשל לא לתת ראיונות ולא להצהיר הצהרות אשר יטענו לניצחון כלשהו".

אם כך נהג נשיא המעצמה הגדולה והחזקה בעולם לאחר ניצחון, אפשר היה לצפות מחברי ממשלת ישראל לנהוג בשיקול דעת בהצהרותיהם לנוכח המשבר שהתהווה בין רוסיה לאוקראינה. אבל ציפייה שכזו שמורה לאלה שנותנים בממשלה זו אמון והערכה. לזכותם של המיניסטרים המלהגים אפשר לומר שלפחות התקבלה התשובה לשאלה, "מה יגידו אזובי הקיר?"

בהודעות הקרמלין בכלל, וסביב המשבר הנוכחי בפרט, ניתן למצוא את מקור ההשראה לממשלת ישראל. והכוונה היא לילקוט הכזבים שחיברה הממשלה, שמתוכו היא מדקלמת מסרים המאשימים את הממשלה הקודמת בכל מחדליה. מההתמודדות הכושלת מול הקורונה, דרך האינפלציה הדוהרת ועד לפייסנות והתבוסתנות מול איראן. כפי שהקרמלין הודיע לפני הפלישה "הרגנו 5 מסתננים אוקראינים", למרות שכל העולם יודע שאין לאוקראינים עניין לפלוש לרוסיה אלא להיפך, כך גם הממשלה הנוכחית מפיצה מסרים הפוכים מהמציאות, למרות שהיא והאזרחים יודעים את העובדות.

בנט ואלקין עם פוטין, ארכיון (צילום: קובי גדעון/ לע"מ)

שני המשטרים, זה ברוסיה וזה בישראל, אימצו את האגדה על סטאלין כדפוס פעולה לעיצוב התודעה. מספרים שאלמנת לנין התלוננה על התנהגותו של סטאלין, שהיה פוחז ונמהר, עד אשר הזהיר אותה סטאלין: אם תמשיכי בסורך, אמנה במקומך אלמנה אחרת ללנין.

תחושת דז'ה וו להסכם מינכן מלווה רבים בעקבות איומיו של פוטין שהסתיימו בפלישה לאוקראינה.  גם אז, ב־1938, היה מדובר במטורף שאיים על העולם. השוואה נוספת היא חדלון המערב שנובע מהיעדרה של מנהיגות אמיצה. בשנות השלושים של המאה העשרים היה זה וינסטון צ'רצ'יל שנאלץ לנדוד במדבר הפוליטי, וכיום זהו נשיא ארה"ב לשעבר.

המנהיג העיקרי והחשוב ביותר שחסר היום בזירה הוא דונלד טראמפ. את ההבדל בין גישתו של טראמפ הריאליסטית ליחסים הבינלאומיים, לעומת גישתו האידיאליסטית של הנשיא ג'ו ביידן, שאותה ניצל פוטין כשפלש לאוקראינה, אנסה להסביר בשורות הבאות.

אמונה כנה אך תמימה

פרופ' האנס מורגנתאו, אחד מבני הסמכא העולמיים במדעי המדינה, טען  כי "בעלי האסכולה זו [של האידיאליזם]  מניחים כי המוסר הציבורי שרוי רק בשלב  של התפתחות מפגרת וסופו להדביק את רמת המוסר הפרטי. יתירה מזו: על המדינאי הדמוקרטי לדחוק את הקץ ולסייע לתהליך זה להגיע לסיומו בכל ההקדם האפשרי…אמונתם של הליבראלים בטובו של האדם ובאפשרות השלטת הצדק בעולם היא אמונה כנה אך תמימה."

הדוגמה הישראלית לתפיסה אידאליסטית כזו היא "הסכם אוסלו". אדריכלי ההסכם האמינו שאש"ף וערפאת השתנו, והגיעו לבשלות, הן בהיבט של השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והן באשר לזניחת דרך הטרור. התפיסה הזו התפתחה בסמינרים משותפים לנציגי אש"ף  וישראלים שנערכו בשנות ה-80 וה-90 על שפת אגם ז'נבה או במקומות דומים  המשרים  אווירה פסטוראלית ואינטימית מתאימה. במפגשים אלו  נוצרה דינמיקה של חברויות בין האויבים 'לשעבר', ומשתתפיה שגו באשליה כי "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה". המציאות כזכור טפחה על פניהם של הוגי החזון של "מזרח תיכון חדש". וגם בפניהם של כמה מיליוני יהודים.

ערפאת וקלינטון (Abed Al Rahim Al Khatib/Flash90)

הסמינרים שיצרו את "הסכם אוסלו" התבשלו במוחם הקודח של אנשי אקדמיה הספונים במגדל השן. על מדעי הרוח כתב חוקר הקומוניזם,  רוברט קונקווסט, בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב", כי הם "מושפעים במידה רבה מרעיונות שאין דבר ביניהם לבין השכלה במובן של הרחבת ידיעותינו ושכלול כוח השיפוט שלנו".

"מטורפים בעמדות שררה"

וודרו וילסון, שהיה נשיא אוניברסיטת פרינסטון בטרם נבחר לנשיא ארה"ב, ואובמה, כבוגר מדעי המדינה של אוניברסיטת קולומביה הם דוגמה למה שתיאר הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינרד קיינס, על ה"מטורפים בעמדות שררה ששומעים 'קולות', מזקקים את טירופם מאיזה הגְגן אקדמי ששמעו שנים קודם". ניתן לומר כי  מדיניותו של אובמה "הדיפה ריח של סמינרים", כלשונו של קונקווסט. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, המתומרן ע"י אובמה, ממשיך באותו קו פייסני ותמים.

וודרו וילסון (צילום: שאטרסטוק)

הריאליסטים לעומת זאת הם חסידים של  מאזן כוחות. לתפיסתם, יחסים בין מדינות מתקיימים ומתוחזקים ע"י איום הדדי במלחמה, והוא זה המשמר את השלום. דוגמה לתפיסת מאזן הכוחות אפשר לראות בהסכמים שנחתמו בקונגרס וינה ב-1815, שנערך  לאחר מפלתו של נפוליאון. פרופ' יעקב טלמון סיכם את מטרות הקונגרס באומרו כי מדינות אירופה שהשתתפו בקונגרס, "לא התכנסו כדי לכונן צדק נצחי או שלום צודק,… המשימה היתה, והיא שרירה גם כיום, לייסד מערכת יחסים בה כל אחד מהצדדים יתלונן,… אך איש מהם לא יעז להפר את ההסדר משום שהדבר  לא יהיה כדאי לו."

את חשיבות השמירה על מאזן הכוחות  דימה ואלטר ליפמאן, מראשי האסכולה הריאליסטית בארה"ב, לחוקי הפיזיקה: "המדינאי, שיש בדעתו לקיים שלום, אינו יכול להתעלם מסדר גודל הכוחות, כשם שמהנדס אינו יכול להתעלם מכללי המכניקה של הכוחות הפיסיים… אם הוא אינו עושה כן,… תהא התוצאה מחזור מלחמות-שואה, המתחוללות בעקבות הסדרי שלום הגורמים לעוד מלחמות". את ההתעלמות של ביידן מכללי המכניקה חשים על בשרם אזרחי אוקראינה.

וילסון, שהיה נשיא ארה"ב במלה"ע ה-1, הוא  מן המנהיגים הבולטים  שנקטו גישה אידיאליסטית, עד שהגישה האידיאלסיטית מכונה בפי מורגנתאו "הוילסוניזם כדוקטרינה מדינית". דוקטרינה זו ניסה וילסון ליישם בהסכם ורסאי שלאחר מלה"ע ה-1. לדעת מורגנתאו, לא הבין וילסון "שהאינטרס של ארצות-הברית מחייב את קיומו של מאזן-הכוחות האירופי, ואשר אותו יש להשיג באמצעות תבוסתה של גרמניה,… וילסון היה סבור כי תכלית הניצחון אינה להחזיר מאזן-כוחות חדש ובר-קיום, אלא לשים קץ לכל מאזן-כוחות אחת ולתמיד…"

נאמן לתפיסתו זו, של ביטול מאזן הכוחות,  תמך וילסון בתום מלה"ע ה־1 בהקמת חבר הלאומים, מתוך אמונה ותקווה שהארגון לבדו, ללא הקפדה מצד ארה"ב על כך שגרמניה תקיים את ההסכם, יוכל לשמור על השלום בעולם. תקווה זו התנפצה עם פרוץ מלה"ע ה־2.

הלקח לא נלמד וגם במהלך מלה"ע ה־2 פעל נשיא ארה"ב דאז פרנקלין רוזוולט להקמת האו"ם, כפי שמתאר ריצ'רד אוברי, בספרו "מלחמתה של רוסיה", את ועידת ילטה שנערכה בפברואר,  1945, בחצי האי קרים שבאוקראינה. "לרוזוולט היתה שאיפה בוערת אחת. הוא רצה להעניק תוכן ממשי לאומות מאוחדת. כמו וילסון ב־1918, האמין גם רוזוולט כי אידיאליזם מחודש ביחסים העולמיים יוכל לשים קץ למה שכינה 'שיטת הפעולה החד־צדדית,…מאזני הכוח'. סטלין… סירב לקבל את עקרון ההגדרה העצמית של עמים". את מחיר סירובו של סטלין שילמו המדינות שממזרח למסך הברזל וביניהן , פולין, צ'כיה, הונגריה וגרמניה.

ביידן ופוטין (צילומים: שאטרסטוק)

לאור מצבו הרפואי של הנשיא ביידן כדאי לשים לב לעוד עניין שחוזר על עצמו. לועידת יאלטה הגיע רוזוולט חולה ותשוש. את מקום הועידה בחר סטאלין והנשיא הנכה והחולה נאלץ לטוס אליו כמעט 8,000 ק"מ. רופאיו המליצו לרוזוולט שלא יטוס לוועידה אך הוא שעה לעצתם, ונפטר חודשים לאחר מכן. על השאלה האם ניצלו, סטאלין אז, והיום פוטין, את מצבם הרפואי של נשיאי ארה"ב אין תשובה ברורה, אך מה שברור הוא זה: כפי ש"סטאלין לא רימה את המערב: המערב רימה את עצמו. לא היה דבר בעברו של סטאלין שיצביע על כך שהוא יסכים לוותר לאורך זמן על אופורטניזם פוליטי ואינטרס־אצמי לאומי", כך גם פוטין.

גבאי כנסיה או  רב חובל

בכדי לבחון מהן התכונות הנדרשות  ממנהיג ניתן לקרוא דברים שכתב פרופ' האנס מורגנתאו, על ההבדל, וההשלכות של ההבדל, בין אישיותו של צ'רצ'יל, לבין זו של קודמו, צ'מברליין, בתפקיד ראש ממשלת בריטניה: "מדיניות הפיוס של נוויל צ'מברליין,… שאבה השראתה ממניעים טובים… לשמור על השלום… ועם זאת סייעו קווי-הפעולה המדיניים שלו וגרמו לכך, שמלחמת-העולם השניה תהיה בלתי נמנעת,… לעומת זאת  היו מניעיו של … צ'רצ'יל… מכוונים בדרך אפיק צר… לעבר שלטון אישי ולאומי, ועם זאת היו קווי-הפעולה של מדיניות-החוץ, שנבעו ממניעים נחותים אלה, נעלים בביטחה, מבחינת טיבם המוסרי והמדיני, על אלה שננקטו על-ידי קודמו."

עוד על התכונות הנדרשות ממנהיג ניתן ללמוד מסיפורה של האונייה "אנדיורנס" אשר הפליגה ב-1914 במסע מחקר הרפתקני לאנטרקטיקה, ונתקעה במשך כשנה בין קרחונים עד שהתרסקה למצולות. את צוותה, שכלל כמה עשרות ימאים, הנהיג ביד רמה הקברניט ארנסט שקלטון, עד שהצליח בתלאות ואלתורים להשיב את כל אנשיו בשלום לביתם. על מנהיגותו אמר אחד מאנשיו: "המנהיג הדגול מכולם עלי אדמות,… חרף כל חסרונותיו ומגרעותיו זה היה סימנו המובהק:… במצב חסר סיכוי, שנראה שאין מוצא, כרע על ברכיך והתפלל לשקלטון".

ספינטו של שקלטון שהתגלתה לפני כשבוע באנטרקטיקה (צילום מסך טוויטר History Hit)

על השוני בין מנהל למנהיג אפשר ללמוד מהמחלוקת שנתגלעה על הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית בשלהי שנות ה-20. מאבק שניטש  בין זאב ז'בוטינסקי לבין מאיר גרוסמן, מי שהיה ראש ההנהלה העולמית של הרוויזיוניסטים, ותומך נלהב במאבקו של ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים במלה"ע ה-1.  את הפרשה הזו  תיאר אפרים אבן בספרו "הפילוג בציונות":  "גרוסמן לא ידע להעריך נכונה את חלקו של ז'בוטינסקי [בעצם אישיותו] בהתרחבות התנועה ובשגשוגה. היה לו רושם כי עיקר  העיקרים הוא הניהול הארגוני של התנועה, ובתחום זה עלה -לדעתו-… על ז'בוטינסקי…"   את קריאת התגר שלו על מנהיגותו של ז'בוטינסקי ביטא גרוסמן בשאלה: "מה יש בז'בוטינסקי שאין בי?"

דברים אלו תואמים גם את ההנהגה הישראלית הנוכחית, שאינה מבינה את ההבדל בין הנהלה להנהגה, ואפילו מתקשה בניהול שוטף של פכים קטנים כמו קואליציה, שלא לדבר על אתגרים לאומיים שבפניהם היא ניגפת.

בחזרה למשבר הטילים בקובה, המהדהד ברקע הפלישה לאוקראינה, חשוב לומר שעל אף שהנשיא ג'ון קנדי פתר את הסכסוך ומנע מלחמת עולם גרעינית, הרי שהוא לא יצא וידו על העליונה באופן מלא. בנוסף לכך, לא מן הנמנע כי משבר זה הוא תוצאה של החולשה אותה הפגין קנדי לנוכח הקמתה של חומת ברלין ע"י בריה"מ. כמו לפני שישים שנה גם עתה חשים הרוסים בחולשת המערב ומנסים להשיב את רוסיה לימי תפארתה האימפריאליסטית. גם אם המלחמה באוקראינה תסתיים בקרוב, והרוסים ייסוגו, הלקח שניתן ללמוד מהתנהלותם של קנדי וביידן הוא מה שאמר פעם יצחק רבין: "מלחמה שנמנעה היא הטובה מכל המלחמות".

המשבר המנהיגותי העולמי שאיפשר את ההשתוללות הרוסית, הוא תוצאה של עליית השמאל באירופה כמו בשנות השלושים. המצב דוחק את העולם החופשי להחליט איזה מנהיגים הוא מעדיף. כאלו כמו רב החובל שקלטון, הנשיא דונלד טראמפ וראשי הממשלה צ'רצ'יל, או כאלו שעליהם אפשר לצטט את מה שנאמר על קלווין קוליג', אחד מנשיאי ארה"ב בעבר: "גבאי כנסיה מלידה בקהילה  כפרית שנקלע במקרה לעניינים גדולים."