קשה למצוא מילים בבוקר קשה כזה. אבל המחשבות על הפיגוע אמש בפאתי הישוב חומש לא מפסיקות לרוץ.
ההרתעה שלנו נשחקת, הטרור הרצחני מרים את הראש ופעם אחר פעם ממשיך לפגוע ביהודים. לא, הדם לא על הידיים של עמר בר לב, בדיוק כמו שהפיגוע לא בא בעקבות מניעים אישיים של הרוצחים הארורים. הפיגוע הוא תוצאה של שנאה עמוקה של אויבינו.
אבל לעמר בר לב ולחבריו בהחלט יש חלק בהתרת הדם שלנו. השנאה כלפינו הייתה קיימת אצל אותם מחבלים ארורים במשך שנים, אבל כעת הם מרגישים שהגיע הזמן לפגוע בנו. הם רואים את ההתרפסות ואת הכניעה לטרור, הם רואים את שרי הממשלה עסוקים ב"אלימות המתנחלים", הם מזהים שזה הזמן שלהם.
הגיע הזמן להפוך את המשוואה. הפיגוע, שהיה מכוון באופן ממוקד כלפי תלמידי הישיבה, צריך להוביל כבר היום להתיישבות מחודשת ביישוב חומש והסדרת הישיבה. זה הבסיס, עוד לפני הנקמה שצריכה להגיע. חשוב לזכור, התיישבות בארץ אינה נקמה. זו הזכות שלנו והחובה שלנו – שאגב, תלמידי הישיבה בחומש מקיימים אותה בצורה נפלאה כבר שנים, למרות הקשיים הרבים.
הנקמה צריכה להיות מיידית ועוצמתית על ידי זרועות המדינה כנגד המחבלים, משפחותיהם ותומכיהם. אבל לצערנו, במקום להתעסק בנקמה – מחפשים כעת בכפפות של משי את המחבלים הארורים כדי לשלוח אותם למלונות השב"ס, כאשר באותו זמן מונעים ממאות יהודים להגיע ברכביהם ללוויה של יהודה דימנטמן הי"ד בישוב חומש, אחרי שבמהלך הלילה מנעו מחבריו לישיבה לעלות אל הישיבה בישוב החרב.
הגיע הזמן להכיר בזכות (ובחובה) הבסיסית שלנו על כל חלקי הארץ, להבדיל בין אוהב לאויב, לנקום ברשע ולהוסיף אור וטוב, כדרכו של יהודה הי"ד, בכל נקודת התיישבות.
=======
אלישמע סנדמן, תושב ירושלים, מנהל משרד יח"צ, מלווה ארגונים לחשיפה נכונה
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
