גדלתי בציונות הדתית. במובנים מסויימים אני עדיין שם. מהחינוך הממלכתי – דתי באשקלון, דרך ישיבת "אור עציון" של הרב חיים דרוקמן והדרכה בבני עקיבא. לימוד התורה. החיבור לתפילה ולבית הכנסת. שפת התלמוד והמקרא. כל אלו מתנות שקיבלתי מהערוגה בה צמחתי.

בשנות התשעים הצטרפתי למאבק נגד הסכם אוסלו. לא הסתפקתי בתמיכה מרחוק. הצטרפתי להפגנות והתנדבתי במטה של "העם עם הגולן".

שתי סיבות מרכזיות גרמו לי לנוע על הציר המפלגתי ולהצביע למפלגות שמאל שהציעו להמשיך במשא ומתן וניסיון אקטיבי לפתרון הסכסוך.

הראשונה היא ממש מהבטן. היה לי קשה עם האלימות שהובילה את המאבק. היא עמדה בניגוד עמוק לכל מה שספגתי במהלך השנים, בביתי הימני- דתי- מזרחי. היא הייתה הפוכה מ"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". להוביל מאבק וויכוח זה לא תמיד דבר נעים ונחמד, אבל זה חשוב והכרחי.

יש הבדל ברור בין זה ובין אלימות וראיית עולם חד מימדית שצובעת את הצד השני באור בוגדני, כשכל מעשה שלו חותר תחת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. כולנו יודעים את זה, אבל דווקא בגלל שקשה להגדיר את הגבול שאנחנו מרגישים ומבינים במילים, אנחנו נוטים להתעלם ולברוח באמצעות טענות ל"סתימת פיות".

הסיבה השנייה הייתה שלא קיבלתי חלופה. כשהעזתי לשאול מה אנחנו מציעים, ואיך אנחנו פועלים לפתרון הסכסוך, נתקלתי בעוד הרמת קול וצעקות על כמה שדרך השמאל היא אנטי ציונית ויהודית, נובעת מריקנות ורפיסות ותוביל את כולנו לאבדון. הבנתי שהסכם אוסלו "מחורר כמו גבינה שוויצרית", כמאמר אהוד ברק, אבל לא השתכנעתי שיש חלופה טובה ורצינית לשותפי למאבק.

המאבק שמובילים סמוטריץ' ונתניהו, הוא מאבק אחר. לא מדובר על הסכם עם הרשות הפלסטינית, לצערי. לא תהיה פריצת דרך מול חמאס בעזה (אבל, הלוואי ויהיה מהלך כלכלי – מדיני שיכול להגן על ילדיי בשדרות הרבה יותר טוב מכל פצצה מתוחכמת). הקצף יכול לצאת, לכל היותר, על ישיבה עם מרצ השמאלנית ועל ההסכם עם רע"מ שמבטיח מה שכבר אושר בממשלת נתניהו- גנץ. מה שנתניהו עשה והיה עושה במילא.

כלומר, קמפיין עם קצף על השפתיים לטובת האינטרסים הפוליטיים של נתניהו. לטובת עוד ועוד בחירות שמפוררות את השלטון ופוגעות בחלשים ביותר בתוכנו. הציונות הדתית חוזרת להיות משגיחת הכשרות בקרון, כפי שהייתה בימי מפא"י. רק שהפעם מדובר בקרון של נתניהו וענייניו האישיים.

ועדיין, הדציבלים האלימים של המאבק הזה, מזכירים לי היטב למה הבטן שלי אמרה לי להתרחק ממחוזות הימין. ההטרדה של ילדי חברי כנסת, ההתייחסות המבזה והפוגענית, צילומי הכאפיות והודעות האבל ובעיקר האמירה נטולת הספקות שהממשלה הזו תהרוס את התורה, הארץ והעם, צריכים לזעזע כל אחת ואחד מאיתנו.

כשלמדתי באור עציון ושרנו בעיוות את המילים "לקבץ יהודים, לפוצץ ערבים", הרב דרוקמן היה בשיאו. הוא עצר את השירה ורעם בקולו כנגד הקריאה לאלימות. היום הוא מזלזל, לצערי הרב, באמירה המקצועית של ראש השב"כ ותומך במי שרואה בהסכם עם רע"מ נקודת שבר כמו זכות ההצבעה לערבים בישראל ב-1966 (אגב, בטעות. זכות הבחירה לאזרחי ישראל הערבים הייתה, כמובן, מהבחירות הראשונות לכנסת). הוא מגבה את מי שמדבר על הישראלים הערבים כאזרחים "בינתיים", ומייבא ציטוטים מימי יהושע כדי לרמוז על פתרונות נוסח גירוש והשמדה. הוא כותב ש"צריך להשתדל ולעשות הכל כדי שהממשלה הזו לא תקום". הכל?! חכמים, היזהרו בדבריכם?

הפיצול הפוליטי בציונות הדתית הפך לקרע של ממש. סמוטריץ', שבנה מותג של שר מוצלח (על חצי שנה בסך הכל במשרד התחבורה, אבל לא נתקטנן), הרכיב מפלגת שנאה, המחוברת מתלמידי כהנא ונעם ההומופובית ומוביל אותה בכל הנוגע לשנאת ערבים. הוא הביע זעזוע מהלינץ' בבת ים, אבל "שכח" את כל האמירות שלו עצמו נוסח: "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד 20 שנה… הערבים אזרחי ישראל בינתיים… אחמד, ערבים כמוך לא ישארו כאן… נדאג לכך… הבדואים מכפילים את עצמם כל 12 שנים. זה סוג של איזו פצצה, שאם לא ננטרל את המנגנון שלה, היא תתפוצץ עלינו הרבה יותר חזק… להחיל את דין התורה והמדינה תתנהל כמו בימי דויד המלך"

המאבק כנגד ממשלת בנט- לפיד לגיטימי. אני מקשיב ומבין הרבה מהנימוקים. לא במקרה בחרתי לגור בין מצביעי ימין, בשדרות, ולעולם לא לתת לפערי הגישות לנתק אותי מהמשפחה המורחבת והימנית שלי.

המאבק לגיטימי והזכות לחופש ביטוי והחסינות הפרלמנטרית מאפשרים אפילו ביטויים אלימים ודוחים. כל אלו לא מבטלים את התחושה והשכל הישר שלי, ואת חופש הביטוי שלי לזעוק כנגד ההליכה של חלקים מהציונות הדתית למחוזות הזיה וניתוק. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" צריך להיות המצפן שלנו, יחד עם 36 ציוויים מקראיים על אהבה וכבוד לגר. בשם השם, נעשה ונצליח!