לא סוד הדבר שאיסור לשון הרע הוא אחד האיסורים שנגעם פושה בחברה כולה, כדברי חז"ל: "וכולם באבק לשון הרע" (ב"ב קסה, א). הדיבור, כהוויית חיים, הוא מרכיב יסודי בחייו של האדם.

בלימודיו, במקום עבודתו ואף בקרב קהילתו בבית הכנסת, הדיבור והשיח לוקחים נתח משמעותי משגרת החיים. התקשורת שעוסקת רבות בדמויות ואנשים, מעצבת את תפיסת עולמם של רבים דרך הדיבור, המילים ואפילו המנגינה בה נתונים יבשים נאמרים.

הדיבור הוא פתח ליצירה ושכלול, דרכו ניתן ליצור אינטראקציות ויוזמות חדשות, לקדם את החיים הקהילתיים ולשכנע אנשים בדרכך הצודקת. אולם, אליה וקוץ בה, כשם שהדיבור יכול לבנות, כך הוא יכול להרוס בהתלבשותו בתבנית של לשון הרע.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב חגי לונדין על פרשת תזריע

התחזקות בלשון הרע – דרך לימוד ההלכות?

הרוצה להתחזק בשמירה על הלכות לשון הרע פונה מיד לספרי הלכות המורים על האסור והמותר, שהרי ידוע הדבר שאי ידיעת ההלכות בבירור – מקשה על שמירתן.

אולם, שלא כמו הלכות ברכות, למשל, בהן ידיעת הברכה על מאכל מסוים מפנימה בנפש את ההלכה מיד, כך שאין סיבה מהותית שהאדם יברך על הפרי באופן שונה ממה שמורים ספרי ההלכה; הרי שבהלכות לשון הרע, נדמה שלא די לה לנפש בהלכות, בסעיפים ותתי סעיפים – היא זקוקה ליותר מכך. ומדוע?

צריך לדעת שהנטייה לאמירת לשון הרע נובעת מעומק האישיות, ממקום שורשי ויסודי ביותר בנפש – שמשם שורש הקלקול ומשם גם שורש הבניין. נדמה כי חיזוק השורש הזה יאפשר להלכות ופרטיהן להיקלט יפה יותר בנפש האדם, וממילא לשמור עליהן ולקיימן. ננסה לעמוד על שורש זה.

"וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן"

תוכחותיו של הנביא ישעיה על יהודה וירושלים ערב חורבן הבית הראשון, הינן קשות ונוקבות. החברה הישראלית מתוארת בדבריו כחברה ריקנית וחיצונית, שבה מרוכזים האנשים בכללם במראה החיצוני, באופנה העכשווית ובלבוש המהודר.

הדחף להרשים את הסביבה בגינוני מלכות הינו סימפטום וסממן לחברה חסרת כל תוכן פנימי. ההנהגה האלוקית אינה עוברת בשתיקה על מעשיהם, תרבות זו עתידה לחטוף מארה ומגפה: "וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן" – "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת" (מסכת שבת סב, ע"ב).

הרב קוק זצ"ל מבאר (עין איה, שם) מדוע דווקא הצרעת היא דרך הריפוי להתנהלות חיצונית מעין זו. הרב קובע עיקרון נפשי-פסיכולוגי: ככל שהאדם שלם יותר ומלא ביטחון בעולמו הפנימי: אישיותו, משפחתו, אמונתו, כישרונותיו ומכלול חייו, כך הוא פחות זקוק להחצין את מעשיו ואישיותו לאחרים.

כאשר מרגיש האדם חסר ביטחון בעולמו הפנימי, בשעה שנבובים חייו מכל תוכן ומשמעות רחוקה, מבין האדם שהדרך היחידה בה יוכל לבטא את עצמו היא על ידי העולם המוחשי, החיצוני. יציאתו של האדם מעולמו הפנימי לעולם המוחצן מעידה כאלף עדים על חוסר ביטחון עצמי בעולמו הוא.

בניין האישיות – ראשית תהליך התיקון

במהלך ימי טומאתו מקבל המצורע הזדמנות פז לשבת לבדו מחוץ למחנה השוקק חיים, כעת הוא נדרש לקחת אחריות על חייו, לדאוג לכל צרכיו האישיים בלא תלות באדם אחר. תהליך זה הוא פתח לחיזוק אישיותו של המצורע, שכאמור, רפיונה וחולשתה הם שהובילוהו למציאות חיים נמוכה זו.

הכהן, כרופא רוחני המזהה את פגמיהם המוסריים של בני האדם, ניגש אל המצורע לבדוק אם נרפא נגע הצרעת ממנו. במידה והצליח המצורע להבין את חטאו, מטהרו הכהן ומשיבו לחיק החברה. כעת רוח חדשה מפעמת בקרבו, מבט רענן ומלא חיים ניגר מעיניו, ובעיקר הרבה געגוע לחברה אותה הוא כה סלד בעברו.

אם כן, שורש הטיפול בלשון הרע איננו בהכרח מתחיל מלימוד ההלכות אלא מההבנה שאמירת דברים שליליים על הזולת איננה אלא שיקוף של פגם אישי. הדיבור השלילי רק הולך ומעמיק את הפצע הזה, פצע שריפויו עובר דרך העצמת האישיות, דרך פעלתנות ודיבור חיובי. ככל שהחיים יהיו מלאי עצמיות, ביטחון ויצירה – כך הצורך לדבר על אחרים ילך ויפחת. שנזכה.