עו"ד על הפרשה • צו: נטילת אחריות אישית - סרוגים

עו"ד על הפרשה • צו: נטילת אחריות אישית

הנחת היסוד בסיסית מניחה כי אדם שאינו נכון ליטול אחריות על מעשיו, הוא גם לעולם לא יוכל להכיר במעשיו ככאלו שעליו להימנע מהם בעתיד. בהיעדר נטילת אחריות קיימת סבירות שהאדם ישוב על מעשיו פעם נוספת, הוא ישנה את חטאו וימעד פעם נוספת

עו"ד על הפרשה • צו: נטילת אחריות אישית
  (צילום: דוד כהן/לאש90)

פרשת צו. אחד הדברים שהאדם נדרש לו, כחלק מהתנהגות אנושית ראויה, הוא 'נטילת אחריות' על מעשיו. הנחת היסוד בסיסית מניחה כי אדם שאינו נכון ליטול אחריות על מעשיו, הוא גם לעולם לא יוכל להכיר במעשיו ככאלו שעליו להימנע מהם בעתיד. בהיעדר נטילת אחריות קיימת סבירות שהאדם ישוב על מעשיו פעם נוספת, הוא ישנה את חטאו וימעד פעם נוספת.

אם נתרגם זו לרעיון הרי ש'האחריות' הינה ערך מוסרי. הפילוסוף הצרפתי, ז'אן פול סארטר, הניח שהאחריות הינה מרכיב מרכזי בחייו של האדם הבוגר, בתפיסתו האדם הוא אחראי למעשיו, ומכאן שטיב הגדרתו של האדם נובעת מהנחת מוצאה פשוטה לפיה: "האדם הוא פרי מעשיו". יתרה מזו ויקטור פרנקל, קובע שהאחריות היא המהות העיקרית של האדם, ובלשונו: "אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות".

עוד באותו נושא

פרשת צו בראי הזוגיות: לאן נעלם הרצון?

שורשיה של האחריות מתחילים עוד במקורות היהדות, כך למשל מקפל הרמב"ם אל תוך הלכה אחת את עקרון האחריות הרובצת על האדם. אחריות שמתפצלת ובכוחה להשפיע הן על האדם עצמו והן על החברה כולה. וכך קובע הרמב"ם את מהות האחריות המוטלת האדם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". בכך, מטיל הרמב"ם על כתפי האדם אחריות כבדה. אחריות שמשמעה הטלת מלוא האחריות להמשך הקיום הפיזי של האדם או של העולם והאנושות בכלל.

אך עוד לפני קביעה זו אושיותיה של תפיסת האחריות מעוגנים במקרא עצמו. ועקבותיה מצויות גם בפרשת השבוע, פרשת צו. בפשטות הקורא את פרשת צו יכול לזהות בה ככזו ממשיכה את הדיון בסוגיית הקורבנות שהיו מוקרבים במשכן. אלא שאם בפרשה ויקרא הציגה את העיסוק בקורבנות דרך נקודת מבטו של האדם המקריב. בפרשת צו עיקר הדגש מופנה בעיקר לבעל התפקיד, זה שמקריב את הקרבן עבור האדם-הכהן, נושא המשרה בעבודת המקדש והמתווך הרשמי שבין האדם לאל.

אחריות – צריכה להיות אקטיבית

כידוע בקרבן חטאת, קרבן שאדם מביא על שגגתו, מצינו טקס שמופיע בין החובות המוטלת על האדם שמביא את הקרבן, וכוונתנו לאקט 'הסמיכה', כלומר המקריב מצווה להניח את ידיו על ראש הקרבן, וכך אנו מצווים: "וסמך ידו על ראש העולה, ונרצה לו לכפר עליו". עניין הסמיכה מופיע שוב בפרשתנו כאשר מוזכרים קורבנות חנוכת המשכן, בטקס חניכת פרחי כהונה והסמכתם.

מכאן נבקש להתעכב מה טיבה של אותה החובה המטילה על האדם המקריב קרבן לסמוך את ידיו. במהות החובה לסמוך את הידיים על הקרבן משמיענו ר' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, שהמשמעות של המילה 'סמך' באה במשמעות של 'תמך', מכאן ממשיך הרש"ר הירש וקובע שהבנת המושג 'סמך' משמעותה היא 'מורה תמיד על מגע הדוק'.

אלא שכאן עולה מיד השאלה מה מקומה של סמיכת היד על הקורבנות. משיב הרש"ר הירש על שאלה זו ומלמדינו שבעצם הסמיכה מקפלת בתוכה דואליות, וכך הוא ממסביר: "ידו היתה חלשה ועברה על עשה או על לאו; עתה הוא "תומך" "יד" זו בהחלטה שבלב, המתבטאת בקרבן זה: מכאן ואילך ידו אמונה לשמור אמונים למצוה. לפי זה, גם סמיכה זו היא בעיקר לצורך קבלת משענת; אלא שיש גם בה משום "הענקה"; שהרי סמיכת ה"יד" מעניקה לקרבן את יחסו המיוחד ל"מעשי – ידיו" של הסומך.

הסמיכה על הקורבן מבקשת לשמש משענת לאדם שנפל, אך יש בה גם איתות לעתיד לבל ייפול. ולכן ממשיך הרש"ר הירש ומסביר שאת פעולת הסמיכה שמקריב הקורבן מקיים אנו מוצאים רק בחלק מהקורבנות ולא בכולם. אם צריך לאפיין ולקטלג באיזה קורבנות בהם המקריב חייב לסמוך ובאלו לא "רק באותם קורבנות הקשורים אל האדם הפעיל ואל פעולותיו – כדוגמת אשם, חטאת, עולה ושלמים; כנגד זה אין סמיכה בבכור, מעשר ופסח; כי הללו נובעים בעיקר מתוך יחסי הרכוש והגורל". במילים אחרות חשיבות הפעולה של הסמיכה לפי גישתו של הרש"ר הירש מקומה רק בקורבנות שאדם מביא על פעולה אישית של האדם, אולם קורבנות שהחובה המוטלת על האדם אינה מצד פעולה מסויימת הקשורה בחייו, אין צורך בסמיכה.

למעשה מסע של האדם אל כפרתו, וכך ממשיך הרש"ר הירש מתחילה בהכרה שעליו לעשות מעשה שיש בו כדי לשקף את נטילת האחריות שלו על עצם המעשה. אין די באמירה פנימית, על האדם לבצע מעשה אובייקטיבי ממנו ניתן ללמוד על הצעד הראשון שלו בחזרה אל המקום בו הוא עמד קודם הנפילה או המעידה.

ההודאה בחטא – היא מעלה בפני עצמה

השאיפה של האדם לא להתבונן על החטא מהצד אלא לבטא את תהליך כפרתו במעשה של ממש, טמון גם בעקרון של מוסד ה'ווידוי' היהודי, 'הווידוי', בהתאם לגישתו של הרב סולבייצ'יק, "מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא". תכליתו של הווידוי נועד לחוטא עצמו. האדם עצמו, מסביר הרש"ר הירש: "יודה החוטא על חטאו, לעצמו יודה שהוא חטא. הודאת החוטא בפני עצמו היא הצעד הראשון לשיפור מעשיו…אין אדם מגיע לידי החלטה זו, אלא אם כן יכיר את עצמו בלא אשליות – ויודה על חטא שחטא. כל עוד הוא משלה עצמו ומעסה על חטאו, לא יזכה ליישר את לבבו". הווידוי מתאר הרש"ר הירש ומסביר חייב להתחיל מהמקום בו החוטא "מודה בפני עצמו ומתוודה על חטאו…הוא משתיק בליבו כל סניגור, המחפה על החטא ומלמד זכות על החוטא".

הווידוי לפי תפיסתו של הרב סולובייצ'יק: "אמירת וידוי שאינה אמירה מן השפה ולחוץ, אלא קשורה ביסורי נפש, במכאובי לב, לקרבן תחשב". וכל כך למה מה יש באותה האפשרות המוענקת לאדם של להתוודות על מעשיו, שבכוחה להעלות את כח הדיבור למדרגת קרבן? על כך משיב הרב סולבייצ'יק, בניתוח פסיכולוגי שיש בו כדי לחדור אל נבכי נפש האדם, וכך הוא כותב: "יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב להעלותם על שפתיו. האדם עקשן בטבעו, בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות ובעובדות. באופן אינסטינקטיבי אנו דוחים עובדות שאינן נעימות לנו…אלוקים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא להכיר בה ולא לראות דברים כמות שהם רק אם יש לנו העוז ללמד חובה על עצמנו, לדון עבר פגום באותה מידת אמת, שהוא נראה בה בעיני ה' – רק אז יש תקווה שנגשים את כוונתנו ונקיים את חובותינו בעתיד".

'מודה ועוזב ירוחם'

בספר משלי מובא לנו: "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם'. פסוק זה אוצר בתוכו את אחד הרעיונות הגדולים ביחס לאדם שחטא ומעד. רעיון זה מושתת על השוואה בין האדם המבקש להסתיר מעשיו, לבין האדם שבא ומניח את כישלונותיו כפי שהם בלי לייפותם. למעשה מדובר בהתמודדות שונה של אדם שחטא. והמסר הבוקע מהפסוק, שאדם שמנסה לכסות את פשעיו לא יצליח, שכן אלו צפויים להתגלות, וגילויים רק יחריף את התגובה כנגדו, שכן מלבד העובדה שהוא חטא הוא ביקש להונות ולהסתיר את פשעיו. מנגד התפיסה הכי פחות הגיונית לחוטא, היא זו שיכולה דווקא להיטיב איתו, שכן טבע האדם במצב בו אדם חושף את חטאיו בפני האחר שצריך לשפוט או לדון אותו, האחר נכון יותר להכיל ולקבל את הווידוי והחטא, הדבר נובע מטבע האדם, ומהאפשרות שבעשייתו הוא גם ימעד, שכן אין אדם שיעשה טוב ולא יחטא, החטא והנפילה הם חלק בלתי נפרד מהמטען הגנטי הנטוע באדם.

יתר על כן, בפרק העוסק בהבניית שיקול הדעת המצוי בחוק העונשין הישראלי, ואשר מטרתו לקבוע "את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה" יש מקום להתחשב בשאלת הודאתו של המורשע בעבירה ובכלל זה "נטילת אחריות של הנאשם על מעשיו", "שיתוף פעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק". פעולותיו אלו של המורשע יש בהם כדי להעיד על נטילת האחריות, על תחילתו של מסע פנימי תודעתי לשיפור מעשיו.

ואולי אם נחזור שוב אל הרב סולבייצ'יק, כאשר הוא משרטט את קווי הדמיון שבין 'קרבן' לווידוי' באופן הבא: "כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותינו המבוצרת, את גאוותינו המטופחת, את חיינו המלאכותיים".

אלא שכאן ראוי לזכור שלצד החובה המוטלת על האדם להתוודות על מעשיו ולא להסתירם או לנסות לטשטשם עומדת החובה החברתית המוטלת עלינו של 'מודה ועוזב ירוחם'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
גם שרפת חמץ היא נטילת אחריות ערכית....
משה אהרון | 26-03-2021 14:43
אגדת שרפת החמץ =================. שלוש רגלים ניתנו לנו לצרוב בתודעתינו. כ לעולם יתהלך האדם על שלוש רגליים רגל אחת - לעצמו , הרגל הנוספת - לזולתו והרגל השלישית הערטילאית - לאלוהיו והנה שלושת הרגלים מתחברים באש. שבועות באש של סיני. באש של תורת ישראל שליבתה : ואהבת לרעך כמוך והנה האש של סוכת מוכמנת בלוב אשר לו הלב לחבר את כולם. ומשבא הפסח אנו שורפים באש את החמץ. ודע אם האדם נאלץ לשרוף הרבה חמץ או למכור הרבה חמץ. סימן הוא שליבו לא היה ער די לסביבתו לפזר את היותר שיש לו לכל בריותיו של הקבה. וכסמל לעניין זה : יש הנוהגים לשרוף בשרפת החמץ את הלולב של סוכות משל עצם שרפת החמץ מלמדת על אי מימוש תכליתו הייעודית של הלולב. לאמור : לא קיימנו חובתינו כדי כך שיאמרו עלינו במרום אכן : לו- לב. שהרי אם היינו מפזרים את היותר לנזקקים. לא היינו נזקקים לה למדורה כה גדולה. והנה הלב הלולב נשרף סמלית.לעינינו. ביחד עם החמץ שהחמיץ את ייעודו. והנה יש דרך ויש מוצא והיא פשוטה להיות אור לגויים. לאגור כל החמץ במשאיות איסוף מכל הרחובות והערים לתיתם לבני אברהם שבתוכנו.... יהא זה קירוב אדיר לימות המשיח הדבר גם מזכיר את האיסור להקריב שאור. -שהקבה מבקש שהשאור - כשמו. יתן אור בעולם ולא יתכלה באש חג שמח מאיר ומאחד משה אהרון
2
כמו מירי רגב...
אסף יוסף כהן | 27-03-2021 20:06
כמו מירי רגב ,אוסנת מארק ,גילה גמליאל ושרה,וביבי ,ויהיר.דוגמא לאנשים קטנים מאוד שלא יודעים לקחת אחריות ודרכם כתוקפים ומתגוננים.ולהם אין מקום בקואליציה שחייבת להיות אחראית ומוסרית.
3
לך תהיה שופט
עו"ד | 29-03-2021 2:00
עוקב אחרי הדברים, ונפעם כל פעם מחדש