שטיסל עונה 3: על הרגישות של היוצרים
בשטיסל אין קלישאות רומנטיות כמו בסדרות הוליוודיות. בעונה שלוש אנחנו נפגשים שוב בליפא שחוזר לקחת אחריות על חייו וברחלי שמסתובבת עם חבילה כבדה. היוצרים הצליחו לגעת בסוגיה מתוך כבוד גדול לאדם
מה הופך את שטיסל לסדרה שתופסת אותנו? איך היא מצליחה לגעת בנר"נ (נפש, רוח, נשמה) חי שלנו?
נתחיל ממה שאין בה. אין בה קלישאות או רומנטיקה הוליוודית. בשטיסל לחטוא זה דבר אנושי. ליפא, שבעונה הקודמת נוסע ונעלם בארגנטינה ואלוהים יודע מה הוא עושה שם. לכאורה דמות ה-"נבל" הקלאסית שסדרה כמו שטיסל היתה יכולה להגיד: ליפא? לא בבית ספרנו.
יכלנו להוקיע אותו ולא לרצות לראות אותו. ואז הוא חוזר ובעונה הזו אנחנו פוגשים את כל ה-88 אחוזים האחרים שלו; אדם שרוצה לקחת אחריות על חייו. לפרנס את בני ביתו. אדם עם רגישות, כנות, לב שומע אבא שיודע להיות שם בשביל הילדים שלו, בשביל גיטי רעייתו. הוא כ"כ רוצה שיצליח לו. והדמות שלו מדברת אלינו. לא בטוח שהינו רוצים אותו כחתן לבת שלנו אבל ליפא הוא מתנה עבורנו.
התפכחות ממקום ביקורתי ושיפוטי שרואה באדם פרטנר או הכל חוץ מפרטנר למקום שנותן אפשרות למחשבה שאולי השבורים-לא רק שבורים. וכמו שאומר לאונרד כהן: צריך את הסדקים האלה בחיינו, כי דרכם מפציע האור.
שני מונולוגים יפהפיים של ליפא: הראשון – כשהוא מנסה להביא קצת כסף הביתה ולארגן ניצבים להסרטות. הוא מדבר עם אלוהים ואומר לו: "אני מנסה באמת שאני מנסה. תעזור לי אני לא יכול עם עצמי". ובפעם השניה בחניון של בית חולים שערי צדק כשרוחמי נלחמת על חייה הוא אומר לאלוהים: "לא אל תקח את הבת שלי, קח אותי. קח אותי תחתיה. אני מתחנן אליך". ליפא עושה תשובה. איזה דבר מופלא.
האם לרחלי היה קל יותר להתנהל אם הייתה חילונית?
רחלי. הביפולרית (הפרעה דו קוטבית). אישה אינטילגנטית, יפהפיה, חכמה, רגישה וטובת לב שלא עשתה רע לאיש אבל מסתובבת עם חבילה כבדה ולכן לא מצליחה להתחתן. ואיך אנחנו מתיחסים לאנשים שמתמודדים עם מורכבות רגשית? האם היה לרחלי קל יותר להתנהל אילו היתה חילונית? אולי בהקשר של מציאת בן זוג.
קיווע לא מבין. הוא ממשיך איתה אולי כי הוא לא יודע בדיוק מה זה אומר לחיות לצד אדם עם מניה דפרסיה. כי כשאומרים לך, זה נשמע משהו סביר שאפשר לשאת אותו, אבל אתה צריך להיות יצוק מחומרים חזקים במיוחד או להיות מסוגל לפתח עמידות.
שמחתי שהיוצרים בחרו בה לקבל את המחלה הזו. כי זה בדיוק העניין שהאנשים הכי אינטילגנטים ורגישים פעמים רבות הם אלו שמתמודדים עם ביפולריות עם חרדות ודכאון. והבחירה של הדמות שלצידן להישאר ולא ללכת, מרגשת אותי ונוגעת בי.
להיות מהנשארים. לא ללכת כשמשהו נשבר.
ואני חושבת בכנות שאני לא מנסה לעשות רומנטיזציה של מצבים שבורים, אבל אני כן באה לומר שאני חושבת שזו מהפעמים הבודדות שאני נתקלתי בטיפול מכבד ורגיש במצבים של מחלות נפש. היוצרים נוגעים במצבים כאלה ברגישות ומתוך כבוד גדול לאדם.
אני אומרת תודה ליוצרים שמביאים את הדברים לציבוריות הישראלית.
ורד מזומן אביעד, ראש בית מדרש מערבא
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו