עו"ד על הפרשה • יתרו: תפקידה של הפשרה בהליך השיפוטי

פרשת השבוע נושאת עמה שני עניינים חשובים. הראשון תיעוד ראשוני על מערכת המשפט הישראלית במדבר, והשני הוא קבלת החוקה הישראלית הראשונה 'עשרת הדיברות'. שני נושאים חשובים, שכל אחד מהם משמש נדבך יסוד בכל חברה. שהרי אי אפשר לחברה מתוקנת בלי ערכי יסוד שיקרינו ויחלשו על השיטה ועל הנורמה כולה. כמו גם אי אפשר בלי מוסד שיבקש לגשר על הפער הנפער בין המציאות לבין החוקה והחוק החרות.

כך למשל משמיענו השופט אהרן ברק, כאשר הוא עומד על תפקידו של השופט: "תפקידיו של השופט רבים…שניים מתפקידיו העיקריים: גישור על הפער שבין המשפט למציאות החיים והגנה על החוקה ועל ערכיה". בהמשך הוא מסביר את דבריו "שני תפקידים אלו מוטלים על השופט בו זמנית. לעיתים הם זהים. זה יקרה כאשר חל שינוי בערכי היסוד של החברה. השופט חייב להתחשב בשינוי זה במסגרת תפקידו כמגן החוקה וערכיה, ועליו לגשר על הפער שנוצר בין ערכי החברה לחוקתה. ברוב המקרים הם משלימים זה את זה".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

צילום: ערוץ מאיר

מהו אותו גישור שנדרש מהשופט, בשבתו על כס השיפוט? שאלה זו חשובה יסודית וארוכה, ותשובה לה ננסה לדלות מתוך חלקה הראשון של הפרשה, כאשר אנו קוראים את הדו"ח ראשוני על מערכת המשפט החדשה של האומה הישראלית בצעדיה הראשוניים כעם ריבוני. הרקע לתיאור הוא ביקורו של יתרו, חותן משה, שמגיע יחד עם ציפורה אשת משה ושני ילדיו אל המדבר ואל מקום מושבו של משה ועם ישראל.

מערכת משפטית – 'בין איש ובין רעהו'

איחוד משפחתי מרגש, ומשה מקדיש לאירוע מיוחד זה יום אחד בלבד, כפי שאנו קוראים: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם". חז"ל ופרשני המקרא ניסו להבין מה משמעות הביטוי 'ממחרת', ממחרת איזה אירוע? אחת התשובות שמופיעה בחז"ל "ויהי ממחרת – ממחרת הסעודה". האבן עזרא מציין בבירור שלא נחשוב שבין הסעודה לבין הגעתו של יתרו חלפו כמה ימים, "ויהי ממחרת לביאת יתרו".

לאחר יום החופשה שמשה נוטל לעצמו, שב משה לעיסוקיו הציבוריים, משה יושב על כס השיפוט ועוסק בפניות הציבור שמגיע אליו, כפי שאנו קוראים: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". עומס רב, גדול, כבד מנשוא על אדם אחד, שמלבד היותו מנהיג 'ומלך' שמוביל ומנהיג את העם, נושא גם בתפקיד של 'שופט'.

אדם אחד שהוא גם נשיא בתי המשפט, גם השופט, וגם העוזר המשפטי. יתרו מתבונן על העומס הרובץ על פתחו של משה, וקובע נחרצות: "לא טוב הדבר אשר אתה עשה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" ומכאן מציע יתרו למשה להקים מנגנון שיפוטי מסודר שיושתת על ערכאות במבנה היררכי, וכך מתוארת הצעת יתרו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך".

אם נניח, לעת הזאת, בצד את הצעתו של יתרו על מבנה מערכת משפטית המושתת על ערכאות והיררכיה. ונשוב לתפיסתו המשפטית של משה כפי שזו מתוארת על ידי משה עצמו בתשובתו ליתרו הרי שהיא מתוארת בפסוק הבא: "כי יבוא אלי הכם לדרוש את אלוקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והדתי את חוקי אלוקים ואת תורותיו".

הכפילות המובאת בפסוק "בין איש ובין רעהו", נראית כמיותרת, אולם ניצמד לתפיסה שאין מילה מיותרת בתורה, הרי שחז"ל בבואם לתת פשר לכפילות זו מסבירים כפילות זו באופן הבא: "ושפטתי בין איש זה דין שאין בו פשרה ובין רעהו זה דין שיש בו פשרה ונפטרין והולכין כרעים". השיפוט במהותו כפי שמשמיע לנו הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנציב, בפירושו 'העמק דבר' מובע בקצרה, "עלי [=השופט] לכלכל הוויכוח שביניהם". משפט נוצר על רקע של מחלוקת, של פער שקיים בין שני אנשים או יותר ביחס לנשוא הסכסוך. בפני השופט עומדות שתי אפשרויות כדי להביא את הסכסוך לסיומו, האחת היא בהתאם לדין ולחוק החרות, והשני בהתאם לפשרה.

ההבדל בין שתי האפשריות היא תהומית. אם הדין, אם פסק דין והכרעה שיפוטית מוציאה את הצדדים כל אחד לדרכו שלו. הפשרה מוציאה את הצדדים כ'רעים' כחברים. דברים ברוח אלו כותב השופט טירקל כאשר הוא עומד על ההבדל שבין הדין לפשרה: "לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה".

הפשרה במשפט העברי

השופט אדמונד לוי אפיין את הפשרה בצורה הבאה: "החיים האנושיים מבוססים מטבעם על פשרה ועל איזון בין נטיות ומשאלות לב לאילוצים ומגבלות". מוסד הפשרה אינו נקי מבעיות וחששות, ולכן בתלמוד אנו מוצאים מספר גישות ביחס לפשרה, או בשם שחז"ל 'לבצוע'.

לפי שיטה אחת בית המשפט אינו מקום של פשרות, כך למשל מצדדים "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא".

גישת ביניים סבורה שההכרעה בשאלת תוקפה של פשרה מותנית בשאלת העיתוי, כלומר השאלה האם נכון להציע פשרה אם לאו, היא רשות, ואין היא חובה, ואם שופט מבקש להציע אותה עליו ליתן דעתו לעיתוי בו מועלית ההצעה להתפשר, וכך מתאר לנו התלמוד: "שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו".

גישה אחרת המובאת בתלמוד רואה בפשרה – מצוה, וכך מובא: "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע [=לפשר], שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע [=פשרה]. וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע [=פשרה].

על יתרונה העצום של הפשרה עומד ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, המהרש"א, מפרשני התלמוד בפולין מאה ה-16, באומרו: "לפי שהפשרה היא בהסכמת ורצון שניהם מה שאין כן הדין שלעולם לפי דעת המתחייב אין מוחל טענתו נגד בעל דין חבירו אף שיצא חבירו זכאי בבית דין נגדו".

דרשת ר' יהושע בן קורחה אומצה אצל גדולי הפוסקים, כך למשל פוסק הרמב"ם: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה, וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח". בדרך זו גם פוסק ר' יוסף קארו, בספרו 'שולחן ערוך': "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה".

אמנם לא הכל מסכימים בשאלת מקומה של הפשרה בהליך המשפטי, ויכול והדבר נובע מהחשש של ניצול או שימוש לרעה של שופטים בכלי של הפשרה. ולכן מציעים פוסקי ההלכה גדרים וסייגים לשופט מתי מותר ואיך להציע פשרה. הרמב"ם למשל מסייג את הפשרה לשלב שלפני גמר הדין, ובלשונו: "במה דברים אמורים קודם גמר דין אף על פי ששמע דבריהם וידע להיכן הדין נוטה מצוה לבצוע אבל אחרי שגמר ב הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהן אלא יקוב הדין את ההר".

והשולחן ערוך מוסיף וקובע מספר עקרונות המשרטטות את גבולות המותר והאסור כאשר שופט מבקש להציע פשרה.

עקרון ראשון, גם בפשרה על השופט לשמור על הגינות ושוויון בין הצדדים, שלא יטה את הפשרה לצד אחד יותר מאשר לצד שני. עקרון שני שמוסיף השולחן ערוך האפשרות להציע פשרה תלויה בגמר הדין, אם נגמר הדין לא ניתן להציע פשרות, אולם גמר הדין אצל השולחן ערוך הוא רק לאחר שפסק הדין ניתן והשופט קבע אשם/זכאי חייב/פטור, אולם עד להכרזה על פסק הדין, גם אם השופט יודע את פסק הדין הוא יוכל להציע פשרה. עקרון שלישי גם אחרי מתן פסק דין ועל אף העובדה שבשלב זה השופט אינו יכול להציע פשרה, עדיים יש מקום שפשרה תוצע ותידון בין הצדדים באמצעות 'אחר שאינו דיין'. עקרון נוסף, פשרה אי אפשר לכפות על הצדדים גם אם בית המשפט סבור שהמקרה שמונח בפניו הוא המקרה הקלאסי, המתאים ביותר לפשרה.

מכאן ובהקשר זה מעניינת היא פרשנותו של בעל הטורים, שמצא במילות התורה נוטריקון, ראשי תיבות, לרעיונות מופלאים שאוצרות מילות התורה, אז על הפסוק הפותח את פרשת משפטים, "ואלה המשפטים אשר אשר תשים לפניהם", מוצא ראשי תיבות מעניינים במילות הפסוק וכך הוא מתרגם את מילות הקוד של הפסוק: "ואלה – נוטריקון וחייב אדם לחקור הדין. המשפטים. נוטריקון הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. אשר. נוטריקון אם שניהם רוצים.

צא ולמד

עמדת המשפט העברי, כפי שהיטיב לסכמה השופט אליקים רובינשטיין קובע: "המשפט העברי דוגל בפשרה…ככלל, הפשרה אכן עניינה ביצוע ומיצוע, קרי משהו שהוא הפכו של "יקוב הדין", שהוא "אמצע", אף שאינו "גאומטרי" או "אריתמטי" כאמור…שהרעיון הנאצל של פשרה קשור ברגיל לעוגן הדין במובנו הרחב, והוא מהווה ריכוך ועידון שלו כדי להשיג תוצאה ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה בתחושה טובה, והרי את דיני ישראל במשפט העברי שאליו נדרש הרב קוק יש לראות כמיוסדים על אדני צדק."

השילוב שבין הדין לפשרה הוא האידאל שכל שופט צריך לישא אליו את עיניו, נכון אולי לא כל סכסוך ניתן לסיים בפשרה, אך סכסוכים רבים יכולים להסתיים בפשרה, שתביא את שני הצדדים למקום אחר, אולי לדרך עם אופק ואל עתיד מתוקן או מפוקח יותר.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.