בית חולים הוא מקום שמגיעים אליו אנשים הטרודים בעניין אחד בלבד: בבריאות שלהם. ודווקא אז, אנחנו מסתכלים אחרת על הסובבים שהגיעו כמונו לבדיקה, לטיפול, לאשפוז, או להיות עם משהו שחשוב להם.

אנחנו באופן טבעי הופכים לקשובים יותר, סובלניים יותר, רחמנים יותר. מכבדים את הלובשים חלוק הלבן המטפלים בנו, גם אם הוא גבר או אישה, חילוני, דתי או חרדי, מוסלמי או נוצרי. ברור שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, אבל כך רובנו: אנחנו מתנהגים באנושיות. ביום יום, אנחנו יודעים להסתדר ביננו.

השבוע החליט בג"ץ, כי בתי החולים לא מורשים למנוע מאדם להכניס לשטחם חמץ בפסח. על פניו, עוד החלטה צפויה ושיח מתלהם בצידה. אלא שהסוגייה הזאת היא מקרה מבחן, נייר לקמוס חברתי ולנו אסור לתת לנושא לחלוף בלי התערבות ציבורית.

אנחנו ערב בחירות. הפער בין ההנהגה לציבור מעמיק, כמו גם השיח הקולני בין דתי לחילוני ובין מצדדי העליונות המשפטית לעליונות החקיקתית. הימים הם ימי מגיפה שממאנת להיעלם ובתי החולים מקבצים אליהם הכל מכל.

ההחלטה, שהתקבלה בבית המשפט העליון, נולדה בחטא מלחמות הדת המיותרות של פוליטיקאים. חברי כנסת מהמפלגות החרדיות והממסד הרבני דחו כל פשרה הגיונית שהוצעה להם, מתוך מחשבה שבכוחם לשלוט תמיד. התוצאה כעת היא כפיה בחוק. עכשיו, חג פסח, שהוא האירוע הדתי והלאומי שלנו המושרש עמוק במסורת היהודית ומעוצב בערך החירות, מתפרץ לעבר המחלוקת המאוסה וכובל את כולנו לעימות של בעד ונגד.

נרמסה ההתחשבות. נדחקה דרך הארץ ושיקול הדעת הפרטי. עכשיו הכל בחוק. יש מנצחים ויש מפסידים. ברור לכל בר דעת, כי המפסידים הגדולים הם הציבור והמנצחים הם העסקנים והפוליטיקאים. מאבק אחד והחלטה אחת שממחישים את עומק הבעיה ואת הפער בין ההנהגה לציבור.

ברגע שיש חוקים במקום שבו דרושה רק הסכמה חברתית, נוצר קרע וריחוק. במשפחה, במקום העבודה, במילואים או בין חברים, תמיד יקפידו על מזון כשר גם אם רק אחד מהנוכחים שומר כשרות. כולם מעוניינים לשמור על כבוד האחר, וכולם מעוניינים לא לפגוע ברגשות החבר. ההתחשבות טבועה בנו. לחיים כוח חזק יותר מכל עימות מאולץ ונגוע.

ההלכה היהודית מסתמכת על הציבור. הכלל הפשוט קובע, כי כשיש ספק כיצד לנהוג, יש לנהוג כמנהג העם. "אם אין נביאין הן – בני נביאים הן", ביטוי זה, משמש אבן יסוד בשאלות הלכתיות. גם כאשר נשכחה הלכה בישראל וחכמי ההלכה הודו שאינם זוכרים מהי הלכה מסוימת, הם ביקשו להביאה להחלטת הציבור.

כזה היה המקרה המוזכר במקורותינו הקשור לקרבן פסח: בערב פסח שחל בשבת מתעוררות בעיות הלכתיות רבות. כשנשאל הלל מה דינו של מי שלא הביא סכין לשחיטת קרבן הפסח בבית המקדש, כיצד יקח אותה? הלל לא היסס להודות שנשתכחה הלכה זאת ממנו, ואינו זוכר כיצד מובילים את הסכין בלי לטלטל בשבת. כיצד נהג? הוא המתין לראות כיצד ינהג הציבור, ונוכח בפתרון. העולים לרגל הצמידו את הסכין לשה או לכבש שנשאו עמם למקדש ונזכר, שאכן כך היא ההלכה בנושא.

נראה שאצלנו לא ההלכה היא שמעניינת את מי ששכח כיצד לנהוג, אלא הרצון להוכיח מי חזק יותר. בדיוק ברגעים האלה, על הציבור לנהוג לפי מנהג העם. וההנהגה? היא תיווכח ותתפקח.

 

ד"ר עליזה לביא, חוקרת, מרצה וסופרת; כיהנה כחברת הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד"