כשהגעתי לגבעות השומרון לפני 43 שנים זכיתי להצטרף לקבוצת צעירים וצעירות שעזבו משפחה, בתים נוחים, ומקומות עבודה כדי ליישב חבלי מולדת במסירות נפש ובגבורה.

אז כמו היום לא כולם אהבו את הקבוצה האידאליסטית הקטנה שפרצה את הדרך באומץ בתעוזה ובניגוד לחוק. גם אז הפרה קבוצה מועטה את שגרת החיים הרגועה במדינה.

43 שנים של חיים בהרי השומרון, חיי עשייה, יצירה ובתוכם חיים שלמים של מאבקים, הפגנות ואובדנים נוראיים. כמו היום גם אז, לא כולם יצאו מהבית למאבקים, להפגנות. לא לכולם זה התאים. לאורך השנים הבנתי שישנם אלו שלא מתאים להם להפגין, להשתטח לפני כלי רכב, להיגרר ולחטוף מכות.

הבנתי שיש כאלו שלא יגיעו, ויראו אותי רק בטלויזיה צועקת, נגררת, חוסמת כבישים (במחאה על רצח יהודים ונגד חורבן ישובים) צובטת בישבן של שוטר שגורר חברה באלימות כדי שירפה ממנה. מובלת באזיקים לבית המשפט. תמונות ומחזות לא "ראויים"! יכעסו ויגערו בי.

"איך את מעיזה לעכב אנשים בדרכם הביתה?", "איך את לא מתביישת להיגרר ע"י שוטרים וכמה הם מסכנים", "חוצפנית. בגללך ובגלל אחרים כל מפעל ההתיישבות בסכנה…".

לא מחנכים לאלימות

זו אני וזה הבית בו גידלנו מאיר אישי ואני את ארבעת ילדינו האהובים. זה בית שהיו ועדיין יש בו ויכוחים, דמעות, כעסים, צעקות ובכי על אידיאולוגיה ומעשים.

זה בית שיש בו דעות שונות. הבית בו ננזפתי לעיתים על התנהגותי ה"לא נאותה". ועם זאת מעולם!!! לא חינכנו לשנאה לגויים, שנאה ליהודים עם דעות אחרות, לשוטרים ולחיילים שבאו לפנות אותנו.

מעולם לא חינכנו את ילדינו לאלימות! לקחנו אותם להפגנות מגיל צעיר גם אם לא רצו, כי הן היו חשובות לנו במאבקנו הצודק על הארץ הזו.

כן, היו הרבה ויכוחים – שנאה לאחרים לא היתה!!! חינכנו את ילדינו לא להיות אדישים. להיות מעורבים. לא לקבל את הידיעות בתקשורת כפי שהוצגו. להיות רגישים לסובב אותם יהודים ושאינם. לבדוק, לחקור לחפש את האמת מאחורי התמונות, להיות עצמאים במחשבתם גם אם הרוב חושב אחרת.

ברוך ה', ילדינו בגרו. כל אחד המשיך בדרכו המיוחדת לו ובנה את ביתו בדרכו. ואני ממשיכה לדבר, לספר, לחנך, להתווכח ולהילחם על דעותיי ואמונתי, גם אם זה לא נשמע יפה, ולא תמיד נראה מכובד.

למה רבים מאמינים למשטרה?

רבים במדינה ורבים בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מאמינים לסיפור התקשורתי, לבתי המשפט ולמשטרה ש"נערי הגבעות הם האוייב".

לאחר 43 שנים בהם "זכיתי" לספוג אלימות פיזית ומילולית משוטרים, מבלי שזרקתי אבנים, מבלי שקיללתי, או הפכתי ניידות, ואני מופתעת כל פעם מחדש מכך שאנשים מאמינים למה ששומעים ורואים בטלויזיה.

כמה נאיביות וטיפשות. האלימות של שוטרים היא לא רק כלפי נערי הגבעות אלא לכלל המגזרים (סלמון טקה, מעצרו המזעזע "בטעות" של יוסף פליישמן, וכן, גם ההרג של יעקוב מוסא אבו אל קיעאן, מורה למתמטיקה תושב הכפר אום אל-חיראן. פרשה בה המפכ"ל שיקר לציבור ועוד ועוד מקרי אלימות).

אנו חיים במציאות של חוסר אמון בין המשטרה לכלל אזרחיה. תודה לנוער הנפלא שיוצא מהבית, ולרבים המצטרפים אליהם כדי שתמוצה החקירה על האסון בו נהרג אהוביה ז"ל.

ולאלו שדואגים ומזועזעים מהתפרעויות הנערים, תגיעו לגבעות, הצטרפו להפגנות, תקשיבו להם תנסו להבין. ותפסיקו לשפוט ולגנות ממקום שבתכם בביתכם החם מול הטלויזיה.

 

שוש שילה, היא פעילה לחיזוק ההתיישבות היהודית, לשעבר מזכירה של התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ועוזרת ראשי מועצת קדומים דניאלה וייס וחננאל דורני.