בשנות השלושים של המאה שעברה פרסם משורר עברי בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים". בשיר שהפך לאהוב אצל חברי התנועה הציונית בלט הטקסט בפזמון "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור". השיר שהפך לסוג של המנון חלוצי-חילוני בימי החנוכה משקף תפיסה בהם המכבים והחשמונאים היו לוחמים גיבורים ,אנשי מלחמה מתוחכמים אך נשכחה העובדה של היותם " כהניך הקדושים", אנשים צדיקים, רבנים עם זקן ותנ"ך. מאוד נוח להתרפק על הלחימה העיקשת מול יוונים מצוידים בכלי מלחמה, פחות שהמאבק היה בעיקרו רוחני מול גויים שרצו להשכיחם תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך.

דוגמא נוספת לגישה זו ניתן לראות בתנועת מכבי העולמית, תנועה ציונית ספורטיבית שהוקמה לפי חזונו של מקס נורדאו, הוגה רעיון יהדות השרירים שראתה מטרה בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שם התנועה לקוח כמובן מכינויו של יהודה המכבי.

מנגד אצל החרדים המצב הפוך – החשמונאים היו אנשים צדיקים ורוחניים, הם זוכרים שהם לחמו בשביל התורה והקדושה , נאבקו בעוז מול הניסיון להעביר על דת, מול התייוונות והפקרות. זה כמובן נכון אך הם שכחו שאותם מכבים החזיקו בחרב ונלחמו מלחמת גיבורים, שהם למדו טכסיסי מלחמה הובילו פלוגות וגדודים. הם שכחו שהחשמונאים בסופו של דבר היו – חיילים.

ב'מגד ירחים' הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב פתגמים על חודשי השנה. על חודש כסלו כתב: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות. כשיתקבצו לאבוקה אחת – ישוב להגלות". בגלות הברק הזה התנפץ לרסיסים, אחד לקח את הקדושה ואחד לקח את הגבורה, כך נפרדה לה החבילה עת התפזרנו כעם, הרוחניות והלאומיות הפכו לרועץ זה לזה.

והעצמות היבשות קמו לתחייה והחזרה לציון דורשת מאתנו לקבץ את הכוחות לאבוקה אחת. אצל הדתיים הלאומיים הנקודה מתאחדת, אוהבים את המדינה ואת העצמאות אוהבים את התורה ואת הקדושה. לכן אנו מסוגלים לספר על שני הצדדים באישיות החשמונאים, על הצד הלאומי והצד הדתי, על הגבורה והרוח, הלחימה והקדושה. בעצם החשמונאים היו דתיים לאומיים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מנכ"ל האיחוד הלאומי בראיון (צילום: סרוגים)

ובאמת אין אלו שני דברים אלא דבר אחד, החזון של להיות 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' נושא בחובו את ההבנה שהלאומיות והרוחניות חד הם. אותו יהושע בן נון שממשיך את מסורת התורה שבעל פה מרבו הגדול משה רבנו – הוא אותו יהושע בן נון שכבש את הארץ והתנחל בה. הוא היה צדיק, חייל ומתנחל. וכן דוד המלך "עדינו העצני" שעידן עצמו כתולעת בבית המדרש, כתב את ספר תהילים וכשיצא לקרב להילחם מלחמות ה' – היה מקשה עצמו כעץ.

הברק האלוהי הזה של החשמונאים התפוצץ בזמן הגלות, כל אחד לקח את הצד שלו מהחשמונאים, אך במקור זהו דבר ד' אחד. המשימה שלנו היא לחזור ולאחד, האחריות על כתפי הציונות הדתית גדולה, אל לנו לשכוח לא את הקדושה ולא את הגבורה. לא להתפשר ולא להחליש אף אחד מהניצוצות, להמשיך ליישב גבעות, לאחוז ברובה ובחרב, לפתח את מוסדות המדינה, לשמור על התורה ומצוותיה, לבנות את עולם התורה במדינה, להוסיף אור של קדושה ,רוח וחסד. וכשנהיה נאמנים לערכינו וראויים לגדולתנו נזכה שהאור החשמונאי ישוב -"וכשיתקבצו לאבוקה אחת – ישוב להגלות".

הכותב הוא: יהודה ולד – מנכ״ל האיחוד הלאומי