בהגדרה המילונית "אלימות" הינה תוקפנות, שימוש בכוח. הגדרה קצרה ותמציתית אשר ניתן לפרשה באופנים רבים. ההגדרה המילונית משאירה מרחב גדול מאד לפירוש, לבאור של מה זה אומר ואיך זה נראה.
מה היא תוקפנות, מה הוא שימוש בכוח? האם יש מדד אובייקטיבי כלשהו עליו נוכל להניח התנהגות או התבטאות ולבחון האם נכנסים להגדרה של "אלימות"?
אני זוכרת שיחה אצל מנהל בית הספר, בה אמר משהו שכל כך התחברתי אליו, הוא אמר שכל מגע מבחינתו הוא הפעלת כוח. בכך התייחס להתבוננות על הביטוי בעיניים של פיזיקה פשוטה – העדר מגע לעומת מגע, במגע יש הפעלת כוח.
באם אין ברשותנו סרגל או מכשיר מדידה כלשהו אזי, כל מגע הינו הפעלת כוח וכל מגע משמעו תקיפה. ביטויים אלה פתוחים למגוון רחב מאד של פרשנויות ודוגמאות ואני בטוחה כי בתחום המשפט נכתבים תלי תילים של פירושים. כאשר המטרה שלי להוכיח כי אדם לא פגע אני אפרש את המגע כלא כוחני וכאשר המטרה שלי להוכיח כי אדם נפגע, אני אפרש כל מגע כהפעלת כוח וכתוקפנות כלפי קורבן התקיפה.
בתחום הפיזי המושג פתוח לפרשנויות אינספור, מתי ואיזה ביטוי נחשב לאלים ותוקפני. האם ניתן למדוד, להגדיר מתי וכמה פעולה כלשהי נחשבת לאלימה. אם הביטוי הפיזי של "אלימות" נתון לפרשנויות רבות ורחבות אזי, מה קורה בביטויים אחרים – של שפה, של תנועה במרחב, של מבט והבעות פנים. גם כאן, ככל שמעמיקים ומרחיקים במחשבה על אפשרויות הביטוי, מגלים כי מדובר במרחבים אין קץ.
התרגלנו להתרשם ולהתרגש כאשר מדובר באלימות קיצונית הבאה לידי ביטוי בפגיעות פיזיות חמורות. בכך אנחנו מכשירים את הקרקע, את הסובלנות שלנו ואת ההכלה של ביטויי אלימות.
נכון יהיה דווקא להרחיב את נקודת המבט ולהגדיר כתוקפנות, אלימות ושימוש בכוח, גם כאשר לא מדובר במגע פיזי. אלימות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך בה אדם הולך, נע במרחב בו נמצאים אנשים נוספים כלפיהם הוא רוצה להפגין כוח ואיום. טריקת דלתות והשלכת חפצים במרחב, הגם שאינם פוגעים באדם אלא, מושלכים לעבר הריצפה, הינם גילויי אלימות.
מבט עלול להיות מאיים, בוטה ומשדר אלימות. כך גם הבעות הפנים והקולות שמסננים בין לבין. הקול וטון הדיבור בהחלט יכולים להישמע אלימים ותוקפניים. ובוודאי ובוודאי מה שאומרים, המילים, התוכן שנאמר.
ככל שאנו מתרגלים לשמוע על ארועי אלימות, ככל שאנו שומעים בתדירות גוברת על תוקפנות, ככל ששימוש בכוח הופך להיות דבר שבשגרה, אנחנו "מכשירים" את האלימות בחברה שלנו.
אנחנו נוטים להתעורר ולהתרשם כאשר מדובר באלימות קיצונית אולם, יהיה נכון הרבה יותר לחזור לאחור. לגנות, להוקיע ולא לאפשר שפה, טון דיבור, מבט ודרך התנהלות אשר מכוונים להבהיל, להפחיד ולהפגין אלימות כלפי האחר.
הלקוחה שמתלהמת כלפי הקופאית בסופר, הנהג שצועק על נהג ברכב הסמוך, המעסיק שגוער בעובד, השלכת המוצרים ויציאה מהחנות, טריקת הדלת בבית וזריקת הכסא על הריצפה. כל אלו ורבים נוספים אשר איננו נוהגים לייחס להם את המושג "אלימות" הם גילויי אלימות.
אז מה עושים? חוזרים להתחלה. אני זוכרת שבילדותי היה תלוי בכיתה בבית הספר היסודי בו למדתי גיליון גדול בצבע שחור. עליו ריבועים רבים ובכל אחד מהם צילום של פרח בצירוף שמו וכותרת גדולה שמצהירה על פרחים מוגנים שאסור לקטוף. אני ממש זוכרת את עצמי גדלה לאור ההכרות עם הפרחים שאסור לקטוף, שירים וסלוגנים אשר הושמעו התחברו אף הם לאותו גיליון אשר נתלה בבית הספר. זאת הדרך להטמיע, להספיג תפיסה.
חינוך, הובלה, התוויית דרך – פעילויות בגני ילדים, שיעורים בבתי ספר, פעולות בתנועות נוער, הרצאות להורים ולעובדים. גליונות, סלוגנים, שירים, מכל עבר להוקיע גילויי אלימות שאינם מדידים אולם שאנו יודעים היכן הם מתחילים ולאן הם עלולים להוביל.
חינוך ישפיע על הדור אשר יגדל כאן, יעמוד בראש חברות, ינהיג ויוביל ואם אנחנו רוצים תיקון, שווה להתחיל מחינוך. מ"חריש עמוק" לצד הוקעה חד משמעית של כל הפרשנויות האפשריות, הרחבות של המושג "אלימות".
יהודית אוליבר – מדריכת הורים מטעם מכון אדלר
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
