כולם מדברים בחלחלה וברטט על הכתבה של רחלי מלק בודה "הדתיים החדשים" במגזין מוצש. בקצרה מדובר בכתב על סוג של מסורתיים אשכנזיים כאלה שעושים קידוש ומעלים סטטוסים בשבת ובקיצור פוסחים על שתי הסעיפים.
אז אני גם מרשה לעצמי להיסחף לדיון הפנים מגזרי הדביק מהמדמנה המבוצבצת, שיצאה מירושלים בסדרה סרוגים ופשתה בפייסבוק בעוז, סחפה את נפתלי להישג בקלפי, השתלטה על מעריב והיא פזורה שבת אחרי שבת בדפי פרשת השבוע עם מו"לים מכובדים שקובעים סדר יום למכרסמי הקוגלים עם חמוצים (וכן גם הפסידה הפסד צורב במרוץ לרבנות הראשית..).
אציין שלא קראתי את כתבתה של מלק בודה, אך מהכותרת וההדים אני מבין מה שעולה ועל פיו אני מנתח באופן מהיר ואם הסיכון לחטוא לכותבת.
אני באופן אינדיבידואלי מרגיש שאני גם סוג של מה שהיא מתארת, אך אינני מעוניין להיכלל עם קבוצה כזו או אחרת (ולא אכנס לפן האישי). גולת הכותרת של הכתבה בעצם באה לצעוק את מה שידוע כבר זמן מה. הציבור הדתי לאומי הוא קבוצה סוציולוגית מובחנת תרבותית. זה לא רק ה"אידאל", או הדבקות הדתית שמאחדת סביב מי שבפנים ומי שבחוץ- כפי שהיו רוצים להאמין מורי הדרך ומתווה, אלה שעל ברכיהם גדלנו בישיבות התיכוניות ובאולפנות, אלא זו הסביבה התרבותית הזהה.
● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן
אנשים אוהבים לכרסם את הדג מלוח שלהם בקרבת מי שקרוב אליהם תרבותית. זו חברה שלמה שחייה בתווך של אלוהים הבית מדרשי, ההוא מאביי ורבה לבן הטלוויזיה. זה נעים יותר לשבת עם בן שיח שיודע מיהו הרב נריה ומיהו ספיידרמן, מזה קדיש דרבנן ומי היה העורך הראשון של אותיות. וזו הקבוצה הסוציולוגית המדוברת, המאובחנת זהותית. הקדימו לכתבתה של מלק בודה (בדור המייסדים, רק לשמאלניות היו שתי שמות משפחה…) ספרה של פוריה גל גץ על הדתל"שים שהצביע על כך שגם מי שנטש את אביו שבשמיים לא מצא את עצמו בעולם גלוי הכיפה והשביס בצורה שלמה.
מי שרוצה לבחון דבר דומה יכל לקרוא כתבה בשנות 2005-2006 על חרדים הנראים ולבושים כחרדים לכל דבר ויוצאים למסיבות עם כל המשתמע, כולל חילופי זוגות. כמו קלרק העיתונאי וסופרמן, בערב הם יוצאים למסעדות לא כשרות ומסיבות רוויה חשק ובבוקר חוזרים לבגדיהם ומעשיהם, מהשטיבל ועד הדף יוימי. בכתבה הם הסבירו שזה שהם מבצעים את העברות הנ"ל, לא אומר שהם רוצים לצאת מהחברה החרדית. החברה היא המוקד של הזהות שלהם ואין הם רוצים לזרוק הכל מאחור ולוותר גם על הטוב ובעיקר המוכר שבחברה.
גם כאן מי ששומר הלכות, או לא, אין זה אומר שהוא רוצה לצאת מהחברה בה גדל, שהיא חלק מהזהות שלו. הוא גם בדרך כלל לא החליט היכן הוא עומד מבחינת יחסו לדת. הוא אוהב, שונא, מבקר ומשמר. החברה היום הרבה יותר מאפשרת ולא מוציאה מחוץ לחומות מי שלא בכללים כפי שנהוג בקהילות האשכנזים מדורי דורות. משהו בכל זאת נלמד מקהילות הספרדים וחדר לציונות הדתית שבדך כלל מתנשאת כלפי אוכלוסיה זו. לכן שלא כמו אצל החרדים בכתבה הנ"ל, שעשו זאת בהחבא, כאן זה בריש גלי.
ברכות רחלי, על עוד חלק בחקר הסוציולוגי של הדוסים המצייצים, עשית זאת שוב ועוררת הדים, דיון וביקורת, חלומו של כל עיתונאי.
