יהודי אחד בשם בנימין נתניהו חלם פעם על מפלגה רפובליקנית. אחת כזו גדולה שתאחד בתוכה את כל הציבור השמרני בישראל תחת קורת גג אחת. מולה אולי תקום מפלגה אחרת שתאגד את הגוש השמאלי במפה הפוליטית. מה שאנחנו רואים כרגע בפוליטיקה הישראלית היא מחיקה כמעט לגמרי של המפלגות הישנות והאידיאולוגיות וצמיחה תחתיהם במפלגות חדשות סביב מועמד.

מפלגה רפובליקנית? כנראה תבוא דווקא אחרי עידן נתניהו, אם בכלל. אבל הכיוון של התפוררות המפלגות מתרחשת כבר עכשיו.

מלבד המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, מפלגת מרצ בשמאל והליכוד – שהיא ונתניהו חד הם, מרבית המפלגות ההיסטוריות נמחקות מהמפה. העבודה לא נמצאת בסקרים, הבית היהודי- המפד"ל כבר אינה קיימת, ויש רק מיזמים פוליטיים של אנשים מימין ומהמרכז-שמאל שמנסים לצבור כוח פוליטי.

גדעון סער נתן השבוע עוד מכה למותג ליכוד, כשיצא ממנו בקול תרועה רמה ובביקורת ציבורית על פולחן האישיות סביב נתניהו. האם הוא יצליח, כשהוא פורש מריצה תחת האותיות מח"ל? זאת שאלה אחת, השאלה השנייה היא כמה קולות הוא ינגוס בליכוד בכדי שנתניהו יעשה חושבים וירוץ אל זרועותיו של גנץ וידהר איתו שלוב זרועות אל עבר הרוטציה? כי מיזם הבחירות הולך לטלטל את השניים לאחר הצטרפותו של סער, ובעיקר עלול לפגוע בסיכוי של נתניהו להרכיב ממשלה בעתיד.

הבשורה של סער היא שכוח ה- "רק לא ביבי", כפי שהוא מכונה, מתגבר מצד ימין, אפילו במילים בוטות יותר מאשר ספג נתניהו עד עכשיו מבנט. מה שיכול לטלטל את הלגיטימציה שלו להגיד שהשמאל מנסה להפיל אותו.

לדעתי על אף מה שחושבים הוא יכול גם להוביל לאיחוד בנט וסער – אם יצאו לבחירות ואם השניים יראו שכוחם יחד רב מול כוחם לחוד (ואם לא הם יוכלו להתחבר לאחר הבחירות, מה שיתן מרחב תמרון).

אם בהתחלה חשבנו שגוש המרכז שמאל מתפורר למשיחים שמנסים להחליף את נתניהו, מסתבר שגם הימין לא חסין לאותה מגמה. מלבד האתגר לנתניהו, נראה שמיזם המפלגות הפוליטיות, אלו אם האמירה הערכית הולך ונשחק. שלא לדבר על שיטת הפריימריז שנקברת אט אט קבורת חמור. אפשר לומר שאין יותר ימין ושמאל, רק נתניהו (בעד ונגד), לפני הכל.

המרחב האידאולוגי מצטמצם בציבור הישראלי. נשארה רק סוגיית נתניהו, שלאחריה מי ישורינו.