"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". האמרה הזאת חדרה כל דור ודור עד שאחרי 2000 שנות גלות חזרנו ארצה. אלה התלבטו ואלה עלו, והמדינה החדשה גייסה עשרות אם לא מאות "שליחים" של הסוכנות שנשלחו מאוסטרליה ועד קנדה ואיפה לא.
עד שסוף סוף העם החליט לפעול והעליה התחילה לאט לאט להיכנס בתודעה האישית של כל יהודי ברחבי העולם. נאומים נאמרו, מוסדות הוקמו, גלים אדירים של עליה נצפו: אתיופיה רוסיה מרוקו עיראק. מלחמת ששת הימים עברה, מלחמת יום כיפור עברה ואז לאט לאט האופוריה הלכה ופחתה.
הסוכנות מבטיחה: הכל יהיה טוב, אבל במציאות?
ליהודים בחוץ לארץ יש עבודה, משפחה, חברים אבל בכל זאת האש עדיין בוערת בתוך תוכם והם מחליטים לעלות. מגיעים לסוכנות, מסבירים להם כמה טוב יהיה, כמה קל יהיה, שלא צריך לדאוג כי הרי "כל ישראל חברים" ושולחים אותם לארץ המובטחת.
אבל אז הקושי האמיתי מתחיל: מי אני? למה אני לא מבין מילה? אמרו לי שהכל יהיה בסדר אז אני נשאר אופטימי, אבל למה לא עוזרים לי למלא טפסים כמו שהבטיחו לי? אני לא מצליח למצוא עבודה כי אין לי את השפה אז מה לעשות? טוב אז עוברים עיר, צרפתים ילכו לנתניה, אמריקאים לירושלים, אנגלים ברעננה וכל אחד יסתגר בתוך הקהילה שלו.
עברית לא ילמדו, עבודה לא ימצאו בארץ, חברים ישראלים לא יהיו להם, לא יוכלו לעזור לילדים שלהם, ואפילו יש שירדו לחוץ לארץ.
אבל זה לא אשמתם, פוליטיקאים נואמים בכל פינה על כמה טוב שיש עליות אבל מפקירים את העולים, ח"כים סרוגים מופיעים ומדברים על החזון של קיבוץ גלויות אבל בקושי ניסו לשנות משהו לעולים.
עולים שעלו מקנדה, צרפת, איטליה, פורטוגל, גרמניה, ארגנטינה ועוד שהקריבו הכל כדי ליישם את חלום אבותינו: לעלות לארץ ישראל, ולבסוף מרגישים נטושים שפלים ולא מעט פעמים מתחרטים. אז קטונתי לדבר ולזעוק על מה היה ומה יהיה, אבל זה הזמן לפעול בכל המישורים.
במישור המדיני כמו במישור הפרטי
במישור המדיני הפתרונות יחסית קלים: להגביר את האולפנים ללימוד השפה העברית, לקבל את התארים של העולים (בכל התחומים), לעודד עלייה למקומות שצריכים אנשים (ערים מעורבות, יו"ש, הנגב ועוד) איפה שהעולים ישתלבו עם קהילות מקומיות.
במישור הפרטי
-כל אחד יכול "לאמץ" משפחה של עולים ולעזור להם אפילו בדברים הכי קטנים, אם זה למלא טפסים, לרשום את הילדים לחוג מסיים או אפילו בקניות
– אפשר לנסות לדבר ולהבין את השני, כי יש לנו נטייה לפעמים – ובמיוחד בתקופה זו – להסתייג מהשני, לפחד מכל דבר חדש.
אבל עם ישראל ידע ויודע לפעול וזה לא משנה התקופה.
עלינו לפעול או לפחות לנסות, דווקא בתקופה הזאת שכל אחד מסתגר על עצמו ומפחד מחברו. ודווקא במגזר שלנו שכ"כ חפץ בעולים חדשים מכל הגוונים, עלינו לפעול כדי לשנות עוד קצת ועוד קצת כדי שכל יהודי שיעלה ארצה ירגיש באמת בבית…
אני קורא מכאן לכל ראשי הציונות הדתית: הרבנים, הח"כים, המלמדים, כולם לפעול כדי לשנות את המציאות כי הקורונה תחלוף, אבל העולים לא.
==
יעקב זרביב, עלה לארץ לפני כחמש שנים ולומד בישיבת ההסדר בצפון
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
