במוצאי השבת האחרונה, כמו בכל שבוע, יצאתי להפגין בתחנה שמחוץ לביתי בקיבוץ הגושרים שבצפון. ההפגנה התקיימה בצורה שלווה, עד שעצר לידנו בחור על קטנוע, והתחיל לגדף.

לא אחזור על כל הביטויים שלו, ש"שמאלנים בוגדים" היה אחד העדינים שבהם. מה שבלט זה השנאה שיצאה ממנו. זו היתה שנאה שמעבר למצוות "והדרת פני זקן" (חלק מהמפגינים היו בגיל של סבו וסבתו), מעבר לצורך שלא להבהיל ילדים קטנים שהיו שם, מעבר לכל דבר.

אני יכול לספר על הציונות של המפגינים ושלי באופן אישי, על החיים רבע שעה מלבנון גם בשנים של רקטות וחדירות מחבלים, על התרומה רבת השנים למדינה ועל החיבור לארץ ולעם, אבל לא זה העניין.

העניין מבחינתי הוא השנאה. השנאה הזאת הגיעה מאיפשהו. למעשה, היא משמשת כבר שנים ככלי להשגת ושימור כוח פוליטי. ידענו את זה מזמן, אבל לפני כחצי שנה קיבלנו גם תיעוד מוקלט של יועצו הקרוב של ראש הממשלה, שמסביר איך הם משתמשים בשנאה כדי לאחד את המחנה שלהם.

השנאה היא כנראה כלי פוליטי יעיל, אבל היא חרב פיפיות מסוכנת. ראש הממשלה בוחר להשתמש בה, להערכתי למרות שהוא מבין את השלכותיה. הוא לא היחיד אבל הוא העומד בראש המערכת.

אותו ראש ממשלה יכול להפחית את השנאה. הוא יכול לעמוד ולקרוא, באופן ברור ועקבי, לתומכיו – אלו שפועלים בשבילו ובשמו – שלא לפגוע במפגינים. הוא יכול להגיד, כמו שנבחרי ציבור רבים אמרו לפניו וחלקם אומרים גם היום, שהמפגינים אינם אויבים, אלא אזרחים מודאגים, שגם אם הם טועים לדעתו זכותם להביע את דעתם המנוגדת לשלו. אך הוא לא עושה זאת.

במקום זאת הוא ואנשיו קוראים לנו בשמות ומאשימים אותנו בהפצת קורונה מכוונת ולאחרונה אף בפעילות למען איראן. השבוע הוא כבר כינה את המחאה נגדו וירוס. את השפעת הקמפיין המתמשך הזה ראיתי בעיניים.

לצערי אין לי הרבה ציפיות ממנו בשלב זה. נראה שהוא איבד את היכולת להפריד בין טובתו לטובת המדינה. ביחד עם זה, נתניהו הוא לא היחיד שיכול להשפיע על המציאות.

הציפיה שלי מכלל המנהיגים הפוליטיים, היא להבין את ההשפעה ההרסנית שיש לשנאה על גורל המדינה, ולנסות לקדם שיח אחר. מכבד, ענייני, מקיים את המחלוקות לשם שמיים ולגופו של עניין, לא לגופו של אדם.

אולי זה יביא פחות חשיפה וטוקבקים, אבל זה ישמור על בטחון המדינה, על איכות החיים בה וכנראה גם על עצם קיומה. כבוחרים – אני מקווה שנתחיל לתגמל פוליטיקאים שמעבירים מסרים מאחדים ונעניש בקלפי פוליטיקאים שמקדמים את עצמם באמצעות הפצת שנאה ופילוג.

אני אמנם פעיל בהפגנות להפסקת כהונתו של ראש ממשלה הנאשם בעבירות חמורות כלפי המדינה, אך באותו זמן אני גם בן של תומך שלו וחבר של אחרים. ניתן לקיים מחלוקות תוך כבוד הדדי, שמירה על יחסים טובים ומתוך אהבה.

האפשרות השניה היא שנאה, ואת מה שהיא עושה אפשר ללמוד מההיסטוריה שלנו – לרבות חורבן הבית – ומההווה של שכנינו מצפון מזרח.

בקשתי מכולם – לא משנה מה דעתכם הפוליטית, תזכרו שהצד השני הוא לא אויב. הוא אח אהוב ויקר, שגם אם חושב אחרת מאיתנו אוהב את המדינה ומנסה לעשות טוב, לפחות כמו כל אחד אחר.

בתקווה לימים טובים יותר, הרבה אהבה ושפע של אור.

דרור גביש הוא עובד סוציאלי במקצועו ופעיל בדגלים השחורים.