נראה שמאז ומעולם, כל דיון שקשור לישיבות ההסדר קשור לענייני צבא, ולרמת הלימוד בישיבות. לצד זה ישנם עוד דיונים על דתל"שים, על "דתיי רצף" וכל מה שקשור לתחום הזה, אבל אף פעם לא נראה את הישיבות מעורבות בדיונים האלה.
מזווית העין שלי, ישנה בעיה חריפה מאוד לישיבות, בעיה שמוכחשת מתחילתה ועד סופה. מעבר לבוגרי הישיבות שחוזרים בשאלה, יש לא מעט כאלה שאולי לא הורידו את הכיפה, אבל רחוקים מאוד מהעולם התורני וקיום המצוות. הישיבות מעדיפות לשחק את המשחק ולחשוב שהבעיה לא אצלן, או שבכלל לא קיימת בעיה כזאת.
זאת נקודה שצריך לדון בה – דווקא בוגרי הישיבות, אלה שהשקיעו שנים בלימוד תורה, הם אלה ששוכחים את העולם התורני 5 דקות אחרי שיצאו משערי בית המדרש בפעם האחרונה.
הפער בין העולמות
הסיפור מתחיל עוד לפני הלימודים בישיבה. כיום בחלקים ניכרים בציבור הדתי-לאומי ישנה נורמה לשלוח את הנוער לישיבות הסדר/גבוהות. הרבנים בישיבות התיכוניות דוחפים את התלמידים להגיע לישיבות ומנסים לכוון את התלמידים למקום המתאים ביותר, לדעתם. עם השנים נבנתה נורמה לפיה התלמידים הטובים הולכים לישיבות. הנורמה אמנם חיובית בהרבה היבטים, אך גם פוגעת לא מעט בתלמידים, ומתוך כך – בציבור.
תפילת שחרית בישיבת תיכונית נווה שמואל אפרת (אילוסטרציה, צילום: נתי שוחט/ פלאש 90)
אם נתבונן על הנער הדתי הממוצע בשנת 2020, נראה דמות לא כל כך "ביינישית" – השימוש ברשתות החברתיות כמו אינסטגרם, טיקטוק ואחרים (עם תכנים גבוליים ברמה התורנית), צפייה בתוכניות ריאליטי כאלה ואחרות, ריקודים מעורבים בחתונות ויציאה לברים ולמסיבות, אינם זרים לבחור שהולך ללמוד בישיבה.
אותו תלמיד, בין אם עולמו קרוב במידה זו או אחרת לתיאור הנ"ל, הוא רחוק מאוד ברמה התורנית והרוחנית מעולם הישיבה. הפערים העצומים הם דבר חדש עבור הישיבות – בעבר, היה אפשר להגיע לישיבה ולהתנתק מהשפעות חיצוניות במידה מרובה, מה שמאפשר לתלמיד להכיל את השפעות הישיבה.
אך כיום, שאין התלמיד יכול להתנתק כלל מהעולם שבחוץ כל עוד יש לו טלפון חכם בכיס, הפער הוא דבר מורגש שמשפיע מאוד על חוויית הלימוד בישיבה, ויש להתייחס לכך.
הפער משפיע על איכות הלימוד ואפקטיביות הלימוד על חיי התלמיד
התלמיד אינו מגיע לישיבה כ"בן תורה" עם עולם דתי מבוסס בו הוא יודע להסביר לעצמו מה זה "אלוהים", מה זה גמרא ובשביל מה צריך ללמוד אותה, ועוד נקודות רבות שהוא אינו יודע להסביר. אך עם ההגעה לישיבה, הפער מוכחש על מנת "להיות בעניינים".
נעשה איזה "יישור קו" עם הישיבה על מנת ללמוד כמו שצריך. אותו "יישור קו" פוגע בצורה ישירה בהשפעת הלימוד על התלמיד. כשחוויית הפער מוכחשת לחלוטין על ידי הישיבה, ומתוך כך גם על ידי התלמיד, נסתמה הדרך בה ערכי הישיבה יכולה לזרום אל "החיים האמיתיים" של התלמיד. בשנות הישיבה אמנם התלמיד חי את חוויית הלימוד, אך היא מתפוגגת כלא הייתה 5 דקות לאחר היציאה בפעם האחרונה מדלתות בית המדרש.
אחדד ואומר, בישיבות בהן יש חיבור בין התלמיד למוסד, שהתלמיד מזדהה עם המערכת, התלמיד תמיד ירגיש קשור לישיבה ולדרכה, אך אין זה בהכרח אומר שהוא מקיים מצוות, או מקפיד על קלה כחמורה.
הפער מוכחש כדי להיות "בעניינים" (צילום: הדס פורוש/ פלאש 90)
בדור שלנו, הדרך בה נהגו עד היום, בה הישיבה היא מן פסגה של העולם הרוחני שהתלמיד צריך לשאוף אליה, היא דרך לא רלוונטית לרוב התלמידים. התלמיד יכול "להיכנס לעניינים" ולהנות מאוד מהישיבה, אך זאת תהיה השפעה זמנית בלבד בהרבה מאוד מקרים.
הלימוד חייב 'להתנגש' עם עולמו הפנימי של התלמיד – עם השאלות הקשות שמעסיקות אותו (אפילו ברמה הכי בסיסית – קיומו של אלוהים), עם הקושיות שמציקות לו שהוא רוצה לשאול אך הוא לא שואל (הקושיות שיכולות להיראות מעט "כופרות"). עולמו הפנימי של התלמיד צריך להיות המנוע של הלימוד, ולא החובה ללמוד. אם לומדים כי "צריך", מה יהיה כשלא צריך?
הפער יוצר קשיים נפשיים לא פשוטים
ישנם אתגרים נפשיים רבים בישיבה, והרבה מהם חיוביים – הם מביאים את האדם למצבי התמודדות שיכולים למנף אותו למקום חיובי יותר, וזה גם חלק חשוב מחוויית הלימוד בישיבה.
אך עם הדברים החשובים והחיוביים שיש בישיבה (שהם רבים מאוד, אך אין זו מטרתי לפרט אותם כעת), המדיום הישיבתי בשנת 2020 יוצר בעיות לא פשוטות. הפער יוצר מתח רב בין העיסוק היומיומי לבין העולם "שבחוץ", ויש הרבה מאוד שאלות.
ברגע שהתלמיד לא מבטא את הקשיים והקושיות שלו, מעבר לכך שזה משאיר את הלימוד כלא רלוונטי ל'חיים', הוא יכול למצוא את עצמו במשברים לא פשוטים שאין לו את הכלים להתמודד איתם – הוא מרגיש רע עם השאלות שלו, הוא מרגיש חריג ובודד. במקרה הטוב, הוא ייחשב כתלמיד 'פחות רציני', במקרה הרע, הוא יכחיש את הקשיים וינסה לרוץ קדימה, מבלי להבין שהמועקות רק נהיות עמוקות יותר ויותר.
אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: גרשון אליסון/ פלאש 90)
הבחירה ללכת לישיבה היא הרבה פעמים מעורפלת – לא ברור מה המטרות של התלמיד בהליכה לישיבה. ברור שהתלמיד אומר לעצמו ש"חשוב ללמוד תורה", ושצריך להעמיק את העולם הדתי, אך מעבר להליכה אחר העדר, הוא לא יודע להסביר מדוע הוא לומד בישיבה.
מצד אחד, הוא רוצה לדעת איך ללמוד בעומק, מה שהישיבה מספקת לו בשפע, אך מצד שני, הוא היה רוצה לענות לעצמו על כל השאלות הקשות (בין אם בגמרא, מוסר, הלכה, אמונה), ואין בהכרח מענה מספק מצד הישיבה. כך שעולמו הפנימי לא מתבטא בשום צורה, והוא מתחבט בעצמו בשאלות של זהות – מי הוא באמת? ה"בייניש" או מי שהוא "בחוץ".
ואותם משברים נפשיים לא מתבטאים רק אצל התלמידים החלשים, אלה שמוצאים את עצמם בסדר בוקר במיטה, אלא גם בתלמידים "החזקים", שנכנסים בכוח לאינרציית הלימוד (לעתים תוך כדי שהם פוגעים בעצמם, פיזית ונפשית), וכשהם יוצאים מה'בועה', הם נתקלים בחוזקה בכל המועקות שהתחבאו להם כל שנות הישיבה, כל המועקות שטפחו וגדלו על ידי הפער שהלך וצמח.
תיקון לישיבות
אין זה מוסרי כעת להתעלם מהפער. יש לעשות חשיבה מחדש על מהותה של הישיבה ומהי מטרתה. הצעד הראשון הוא לשנות את התפיסה הכללית – בישיבה חייבים לשאול הכל. דרך השאלה התלמיד יכול לחוות את הלימוד תורה כחלק ממנו ולא משהו חיצוני לו, כך הנושאים הללו נוגעים לתלמיד – כך הלימוד הופך לרלוונטי. כשיש נורמה שכולם "מיישרים קו" לפיה, זה מגביל את התלמיד ועלול ליצור משברים נפשיים קשים.
(צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)
וברמה המעשית – נדרשת פעילות של יועץ חינוכי/מטפל מקצועי בישיבה. כמו בכל בית ספר, בישיבות צריך איש מקצוע שיודע ללוות ברמה האישית תלמידים. בני ישיבות אינם חסינים ברמה הנפשית, והם בני אדם בדיוק כמו תלמידי בית ספר. בישיבה יש זמן להרבה תהיות על החיים, וצריך שיהיה מישהו שיידע לסייע, מישהו שנגיש לתלמיד. זאת מצוקה נוראית כשאין למי לפנות.
התלמידים צריכים ליווי והכוונה. הם צריכים את הרב שיילמד איתם בחברותא, שייתן מוטיבציה, שילווה כל תלמיד ותלמיד, ולא רק יעביר שיעורים.
זה לא מוסד אקדמי שבו רק רוכשים השכלה. הליווי אמור להיות חלק בלתי-נפרד מתפקיד הר"מ; לא מדובר ברב שעושה שיחות נפש עמוקות עד אור הבוקר, זאת לא הדרישה. התלמידים צריכים דמות להתחבר אליה, לשאוב ממנה ערכים ותוכן, ואת זה אפשר להשיג רק בקרבת הלימוד. לולי הקרבה, התלמיד לא מרגיש שייך, וכך גם אפקטיביות הלימוד נפגמת.
אריאל יונגסטר, בוגר ישיבת הסדר, סטודנט לעו"ס באונ' בר אילן. מאמר זה נכתב במסגרת הקורס "מדיניות רווחה ושירותים סוציאליים".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
